זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום!!

אני רק רוצה לצאת מזה. אני רוצה שהעננים יברחו מכאן, ויקחו איתם את החושך..

אני כל כך רוצה לקום יום ראשון בבוקר ולגלות שכל זה היה רק חלום..

עברתי כל כך הרבה בתקופה הזאת, סבלתי המון, הרגתם אותי מבחינה בריאותית, אפשר להגיד שכבר הרסתם לי את החיים פעם אחת..

ומה אתם רוצים עכשיו?!

על דבר אחד אני נלחמתי, ונלחמתי המון!

אל תקחו לי את זה.. אל תהרסו לי את מה שהשגתי..

אל תקחו לי שוב את החיוך מהפנים..

היה יום שבו נשבעתי,

שאני לא ישברר יותר לא משנה מה יהיה,

אז עכשיו אני יקיים..

 נכנסתי לשם תמיד עם חיוך על הפנים, אני יצא משם עם אותו החיוך!

גם אם זה הכי קשה בעולם,

גם אם זה שובר אותי מבפנים..

אני יצא משם עם החיוך הזה,

אבל לא יוותר, כי דבר אחד אני יודעת,

 אני יחזור..

אם לא בעזרתכם אז בעזרתי..

לוותר אני לא יוותר..!

 ככה גדלתי, תמיד אמרו לי להאמין,

ואני מאמינה,

אני מאמינה שמגיע לי,

אני לא צרוכה לסבול בגלל שה"מפקד" הטיפש שלי עושה מה שהוא רוצה..

אני לא צריכה לסבול בגלל שהוא משקר..

 אני יעשה את מה שאני יכולה, גם אם זה יהיה דברים שאני ממש לא רוצה לעשות..

גם אם זה אומר לנצל את החסרונות שלי...

גם אם זה אומר להתחיל להתקדם לשביל לא סלול,

אני יבנה לעצמי את השביל,

ואני מקווה שבסוף אני ימצא את האור,

אני מקווה שבסוף אני ימצא את האדם הנכון שיקשיב..

והכי חשוב שבסוף... יהיה טוב...

הטוב מוכרח לנצח..

ומי שצודק הוא הטוב..

 ומי שעושה הכל כדי שהטוב יסבול..

 מה איתו?!

למה עכשיו הוא מנצח?!

למה אף אחד לא עושה עם זה כלום?!

אני רוצה לבכות, ומשחקת אותה גיבורה..

"ועכשיו אני חוזרת לבקש את כל מה ששייך לי לא מצטערת זה הזמן שלי לצעוק בחזרה אני אדאג שיהיה לי טוב יהיה לי טוב.."

אני מרגישה כמו בלון, שהוציאו ממנו את כל האוויר עכשיו.. כמו שיר עצוב שמתנגן ברגע , שיר ללא מילים..
רק מנגינה, מנגינה עצובה, שקטה, שלאט לאט הולכת ומשתתקת..
ככה החיים  מתחילים ברעש, חזק, מוזיקה שמחה..
עד שלפתע..
משהו שמשנה את הלחן, משנה את המילים..
משהו שיכול להוציא את האוויר מכל המפרשים..
זה הורס את הטובים ביותר..
או יותר נכון לוקחת ל-י את הטובים ביותר!
את האנשים האהובים עליי..
האנשים שגידלו אותי..
האנשים שחינכו אותי..

(מוקדש לאישה החזקה ביותר, למודל לחיקוי שלי..)

"...בסיפורים הכי יפים
באגדות הכי טובות
המלכים האמיצים
והנסיכות הכי יפות
ובחיים שלנו פה העשן של הסיגריות
מכסה את הפנים העייפות
את לא יודעת מי אני כי העשן של הסיגריות
מכסה את המילים האחרות..."

השקיעות הכי יפות נגמרות תמיד..

והגיבורים הכי גדולים נופלים..

כולנו היינו או ניהיה שם, באיזה ארץ נידחת, נבלה, נטייל, נחיה, נאהב, נשתה, נעשן, נחלום על הבית, נחלום על אמא, אבל לפחות בכל שלב נדע שיהיה לטיול סוף ונחזור ונפגוש אותה שוב... אז אומרים לנו, "אל תסעו" , "מה יש לכם לחפש שם?", אבל זה אנחנו אתם יודעים הרי שאנחנו אוהבים למתוח גבולות לראות עד איפה נוכל להגיע מכמה רחוק מהבית אפשר לראות את השקיעה או את הזריחה, זה לא אומר שאנחנו לא זהירים או לא מקשיבים לכם אנחנו פשוט רוצים לחיות, לראות את העולם הזה מה יש בתוכו, עם כל האהבה, השנאה , העוני, האחווה הבדידות, לראות את כל הצדדים שבו. הרי זה גורל, אני יכול לצאת מחר מהעבודה ולהידרס כשאני חוצה את הכביש, אני יכול ליסוע באוטובוס ויהיה אירוע חבלני, אז מה לא נטייל, לא נצא? נשב בבית, נאכל בריא, לא נשתה ,לא נעשן, לא נתאהב? אנחנו נעשה הכל כי לא נדע אף פעם מתי יהיה יומנו האחרון, מתי נגזר עלינו מלמעלה להחזיר את נשמתנו לבורא. אז נחיה, נצא, נבלה, נתאהב, לפעמים ישבר לנו הלב אבל נקום חזקים יותר, מוכנים יותר לעולם הזה ואחרי זה נחזור אלייך, אמא, כי יודעים שאת מחכה ואנחנו באמת אוהבים אותך ובטוחים בעובדה שנראה אותך שוב... אם לא מוקדם אז מאוחר...

יש שם אנשים שלא חזרו.. לפחות אנחנו יודעים איפה אתה..

אמרת שתחזור, חזרת פיזית לא נפשית..

 העיניים, המבט, התמונות מהודו..

רק האהבה/אתניקס

לו בחייקך הייתי בגיא צונן מגונן הכל נותן אף פעם לא רציתי לפגוע בך לאבד אותך אם רק תבקשי הלילה אקח אותך איתי רחוק רק אל תגידי לא וכשייגמר הלילה ליום חדש חכי הוא יבוא ואתן לך את הכל כי רק אהבה תנצח את כל הדמעות כשהכאב יחלוף אותך אני אשמור כי רק אהבה תנצח את כל הדמעות ובימים קשים אתן לך גם מסתור כשבך אני נוגע גופי רועד לא אמרת שניפרד כי לא אוכל לשכוח מה שנתת כשאהבת אותי אם רק תבקשי הלילה...