רק כשאני עוצמת עיניים, אני מצליחה לראות אותך.
רק כשאני אוטמת אוזניים, אני מצליחה לשמוע אותך.
רק שאני מכווצת את האף, אני מצליחה להריח אותך.
רק שאני מתקווצת ומתרכזת, אני מצליחה להרגיש אותך מחבק אותי.
גם אם ממש אתאמץ, לא אצליח למחוק הכל. גם אם ממש אתאמץ, לא אצליח לשנות את זה. גם אם ממש אתאמץ,
לא אצליח להחזיר אותך...
אז ברקע של צחוקך המתגלגל שאני מדמיינת בכל טקס,
נשמע מטח הכבוד לכבודך,
היריות חותכות את האוויר ומשתקות לי את הלב.
מנסה להחזיק את עצמי, לסדר נשימה, לא להתפרק ככה אל מול העולם.
אז אני מתחילה לדמיין
לדמיין אותך יושב פה איתי,
מסביר לי כמה כל זה לא אמיתי,
ואז אני פוקחת את עייני,
וממשיכה לדמיין את המציאות שציירתי לעצמי,
אני לא שומעת את מטח הכבוד,
אני לא רואה את להבת נר הזיכרון,
אני לא שומעת את ההספד האחרון.
אני לא שומעת את הבכי שלא נפסק,
אני לא מתמודדת עם הכאב המודחק.
נאחזת בעבר, משותקת,
והעבר שוב תוקף זיכרון בדמעה.
אז עכשיו ארשה לעצמי לומר...
כמה שאני מתגעגעת,
וכמה שהגיע הזמן להשלים עם העובדה,
וליום אחד בודד,
ארשה לעצמי להסיר את המסכה,
להפסיק לדמיין לשבור את החומה,
ולהזיל דמעה בשתיקה.
ביום הזה גם אחייך עבורך.
אדליק נר נשמה,
אניח זר פרחים חדש,
אשאיר לך את המקום שלך,
שלעולם לא יילקח,
שייך לך,
וחלק ממנו אף לקחת איתך.
ובכל הזמן הזה אני אבכה, כי גם לי מותר..
אוהבת וזוכרת,
זאת שלא מוכנה להמשיך הלאה בלעדייך.
אבל חייבת.
משנה לשנה זה יותר ויותר מטושטש..
"אהבתי - רגעי זכרונות וגעגועים טרופים.
על השולחן סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין
לה הופכין, כי אני הוא אדם מחופש
לחייל, כפות בכתונת משוגעים -
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,
על הציפיות ועל השנים, ובכי על
שני לבבות אוהבים ורחוקים.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
