דברים שרואים משם

וכי נחש ממית?
מאז עזבנו את ישראל, ידעתי שהנגישות של ספרים ישראליים לידי תצטמצם קלות עד בינוניות. באיטליה הסתדרתי לא רע - היתה קהילה ישראלית של עשרה חבר'ה צעירים, לכל אחד היה בממוצע מלאי של חמישה ספרים - הייתי מכוסה.

בעיירה באוסטרליה המצב הידרדר, הקהילה צומצמה לשניים - גבי ואני. ספרים ישראליים אין בנמצא (למעט אלו שהבאתי איתי, ואני יכולה לצטט מתוכם עמודים שלמים בהינתן מילת הפתיחה). מספרים באנגלית אני לא נהנית. אני מקבלת מהם מידע, אבל לא את החוויה שבספרים בעברית.

יכולתי לקנות ספרים במיתוס, אבל התקציב התקציב. לעומת זאת, בישראל יש לנו שפע של קרובי משפחה (של גבי) שיש להם זמן להסתובב בחנויות ספרים יד שניה ולשלוח לנו ספר-פה-ספר-שם עם החבילות שהכנו מראש או עם מסמכים שצריך להעביר אלינו. וכך נהייתי נתונה לחסדיו של טעמו של צבי, חמי היקר.

אני לא רוצה לצאת פה יותר כפוית טובה ממה שאני: צבי הוא אכן אדם יקר. רק מה, איננו חולקים אותו טעם בספרים. בשבילו, ספרים הם מקור מידע. בשבילי - חוויה אנושית, עם דמויות ועלילה.

כך קרה שהספר הראשון שהגיע במשלוח אספקת-חמצן-כתובה, היה צופן דה וינצ'י המתועב. כבר הגבתי לקוראת מחשבות על הספר הדלוח הזה, ואין לי חשק להכביר עליו עוד מילים. עיקר חטאו היה, שהוא הספר הראשון שהגיע לידי אחרי תקופה ארוכה של התנזרות, והוא היה זבליל, במקרה הטוב.

אחר כך הגיעו ביחד "הספר שאיש לא קרא" ו"וכי נחש ממית". השני של ישראל סגל.
את "אחד משנינו" של ישראל סגל קראתי בנעורי וחיבבתי. לא יותר. לא היו לי ציפיות מהספר הזה שלו, והופתעתי.

את הספר, בקריאה ראשונה, מאפיין דבר אחד - בלאגאן.
לכותב, מן הסתם, הדברים ברורים ומובנים. לקורא, ובוודאי לקורא בפעם הראשונה, הכל הופך לבליל של שמות וכינויי גוף.
סגל כותב אוטוביוגרפיה, ולא מהקלות שבהן. הוא משתמש בניתוק מובן כדי לכתוב, ומתאר את עצמו בגוף שלישי חלק ניכר מהספר. הבעיה היא שאז כל הספר מתמלא ב"הוא" ו"אחיו". לוקח די הרבה זמן להבין מי שם "הוא" ומי שם "אחיו", היה הרבה יותר חכם לתת לפחות לאחד מהם כינוי ברור, כמו שהוא עושה במשך רוב הספר: "הגדול", "הצעיר", "הצדיק", "הרשע".
סגל מתאר חיים בעולם החרדי שבו גדל. ברור לי שהעולם החרדי אינו מקשה אחת, שיש שפע של זרמים ובכל זרם יש טיפוסים מטיפוסים שונים, אבל מהדברים שהקהילה סובלת בתוך עצמה ולא מקיאה ניתן ללמוד על הקהילה.
אלו הבולטים לעין הם אלו הסותרים. אלו המרמים, אלו המשקרים, אלו שאף מחללים שבת - כשהמניע אותם הוא לרוב ממונם. את שכמותם, אגב, פגשתי באופן אישי, בבית חב"ד בונציה.
המקוממים הם אלו המנבאים חורבנה של ממשלת הציוניסטים, החוגרים שק ביום העצמאות, המלגלגים על רצון ישראל להיות "ככל העמים".
אלו המאמינים ומנחילים לדורות שאוננות היא מעשה שאין עליו כפרה. אוננות גברית, כמובן. על אוננות נשית לא דובר בספר. אני תוהה אם זה אסור, הרי אין עניין של שפיכת זרע במעשה.

סגל מנסה להציג את מכלול הסיבות לעזיבתו אל העולם החרדי - האוננות שהפכה אותו לחוטא ללא אפשרות לתשובה, השאלות שעלו בו שהדת לא ידעה לענות, שהדת לא הרשתה לו אפילו לשאול, ההירכיה, שבעולם החילוני מקביל לה רק המבנה של המאפיה, השנאה שהרגיש כלפיו מתוך משפחתו-שלו, טבעת החנק של הקהילה סביבו.

סגל מטיף למקהלה, מבחינתי. אני לא צריכה שישכנעו אותי שהעולם החילוני עדיף. לי הוא עדיף. יש מי שהמסגרת שמציע העולם החרדי, טובה לו יותר, אבל אני לא מאלה. מסגרות שמכתיבות לי מה להרגיש ומה לחשוב עושות לי צמרמורת.

מה שכן צורם בקריאה, הוא קבלת הפנים שמקבל חרדי הנכנס לעולם החילוני. מי שחוזר בתשובה, נכנס לקהילה, למסגרת, לחברה. התמיכה היא מיידית והיא עצומה. מי שיוצא אל העולם החילוני, בצעירותו, מתגייס.
תארו לכם להכנס לצבא, כשבאתם מעולם נאיבי שבו תמיד תשתדל להיות צדיק.
סגל מתאר בצבעים אמינים את הבוז, הלעג, הניכור, התוקפנות, שנתקל בה חוזר בשאלה.
הוא מתאר את הנסיגה - הזמנית, אבל המובנת - שלו, חזרה לעולם הדת.

לפני כמה שנים, כשעוד גרתי בישראל, שידר ערוץ שמונה את סיפורם של שלושה חוזרים בשאלה. אם הם קטינים, אגב, נחשו מי מטפל בהם במשרד הרווחה. נחשו מה צבע בגדיהם ומה הם חובשים על ראשם.
כבר אז רציתי להציע חדר לאחת כזו, או לאחד כזה. אחד מהם היה חייל והיתה משפחה שאימצה אותו - לא עד הסוף, אבל לפחות היה מי שיכתוב לו מכתבים לצבא, שישאל אם הוא יוצא שבת. לא היה לי אז חדר.
היום, יש לי חדר, אבל אני חושבת שהסופשבוע לא יספיק להם להגיע אלי ולחזור.

נקודה בשבילכם, היושבים בציון, לחשוב עליה.

סיכומו של דבר, "וכי נחש ממית" הוא ספר מעניין, אם כי על הכתיבה הייתי מעירה לסגל הרבה-הרבה הערות. אבל הדמויות שלו חיות, מעוררות חיבה, ולעג, וצער, וכעס, ותקווה, ואמון. העלילה משנית לתוכן הספר הזה, והתוכן מחזיק אותו מצויין. ולו רק ההצצה הכנה הזו דרך סדק לעולם החרדי, אבל לא רק.

עניין אישי: אני לא רוצה לכתוב מה תוכן המייל האחרון מאמא שלי, אבל בואו נגיד ככה - גם המעט קרדיט שנתתי לה, היה הרבה.

נכתב על ידי פארה ווי, 6/3/2006 12:40, בקטגוריות ביקורת
34 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-11/3/2006 11:48

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה