יש רגאיי שמח, רגאיי עצוב, רגאיי מהפכני, רגאיי ממלכתי.

יש רגאיי קשוח מהרחוב, ויש רגאיי של פיס אנד לוב.

זה לא כזה חרוז, אבל בואו נאכל תפוז.

לא צריך להתרגש.

מידי פעם גיל שוכח לעדכן אותי מראש באיזה זרם מדובר הפעם, ואז יוצא שאני עושה עיצוב שאני מאוד מרוצה ממנו, אבל גיל מודיע לי לתדהמתי שפיספסתי את הוייב הנכון.

למשל בשבוע שעבר, כשעיצבתי את הפלייר למסיבת ה-31.12 בכיכובם של ארבעת הסאונדים הישראלים המובילים. הכותרת שגיל נתן למסיבה היא: "התחלה חדשה!". עשיתי סקיצה אחת פושרת ששנינו לא אהבנו, ואז גיל אמר משהו כמו: זה שנה חדשה, תעשה זיקוקי דינור, התפוצצות של צבע, וכו.

אז עשיתי את זה:

 אה, שלא תבינו לא נכון, בסך הכל היה שקט אתמול בבילעין. בסיכומו של דבר נעצר פלסטיני אחד, שלושה ישראלים עוכבו בשטח ושוחררו לאחר כמה שעות, וישראלי אחד נפגע קלות, לייזר בעל היד הנקועה.

באתר מבט של ערוץ 1 ניתן לצפות במהדורה מיום חמישי שבה הייתה כתבה של שתי דקות על הקרוואן ושהציגה את המצב בצורה מאוזנת ביותר. (בחלון משמאל יש לבחור את מהדורת מבט מה-22.12.05, הכתבה הרלוונטית מתחילה בדקה ה-14.)

והנה הסיפור בהרחבה:

אנוכי הגעתי לבילעין ביום חמישי בערב. דמיינו לעצמכם את עצמכם עובדים במשרד ביום חמישי בערב, האור דולק, בחוץ הרוח נושבת, המיזוג בפנים עובד. בערך בחמש אתם מרימים טלפון לאילן, וקובעים איתו שיאסוף אתכם בשמונה מפינת רחוב זה וזה. בבית אתם אורזים תיק קטן, מתלבשים חם, ויוצאים בערב לארץ רחוקה הנמצאת במרחק של פחות מחצי שעה נסיעה ממרכז תל-אביב.

הבן של אילן הסיע אותנו במכונית החברה שלו. הצטרפו גם יונתן הקטן וארנון התמיר.

ירדנו מהטרמפ על הכביש הראשי במקום הקבוע ליד הכפר נעלין, קצת לפני המחסום, עלינו לכפר עצמו ברגל, דקה הליכה, ושם חיכתה לנו כרגיל המונית הפלסטינית. 30 שקל ורבע שעה נסיעה בערך, דרך נעלין וחרבתא, והגענו לבילעין. בבילעין העברנו את הלילה בדירה שמיועדת לאכסנת הפעילים הבינלאומיים, המשתייכים לארגון ה-ISM, ולכל הפעילים האחרים שמגיעים לבילעין. את הדירה שוכר ומממן אחד הפעילים הפלסטינים, מוחמד שמו. הוא בכלל מהכפר בידו, אבל נראה שמצבו הכלכלי מאפשר לו לתמוך בפעילות ה-ISM באיזור.

עד שהגענו כבר פינו את הקרוואן המדובר, והפעילים טיפטפו חזרה לכפר. לייזר הידוע הגיע ועבד על העברת תמונות שצולמו לאתרים ולכתבים השונים. בעודנו חולקים תה וארוחת ערב עם הפעילות הזרות והפעילים המקומיים, שחנו באימפאקט התקשורתי של הקרוואן.

התעצבנו על ההבדל בין הדיווח המלא של מירון רפפורט בהארץ לבין הדיווח החלקי והמסולף של ווינט, אבל אחד מהנוכחים דיווח בשמחה על איך חיים יבין סיים את הכתבה בנושא "מאחז אחד הורד מהשטח, בעוד המאחז השני נותר על כנו", כשהוא מכוון בדברים על הבניינים החדשים של ההתנחלות מעלה מתיתיהו, שכונה של מודיעין עילית, שנבנתה כזכור לכם ללא אישור ובניגוד לחוק על אדמות הכפר בילעין. ולמרות שנבנתה ללא אישור ובניגוד לחוק, ראשי צה"ל החליטו להקיף אותה בחומת ההפרדה.

חוץ מזה היו שיחות היכרות והומור עם מחמוד, שגילה בקיאות בניבים ופתגמים מהתנ"ך.

היינו עייפים והלכנו לישון מוקדם ולא היה הווי שמאלני ואורגיות פרועות כמו שקיוויתי. אי שם באישון ליל הגיעו כמה מהפעילים הישראלים שנעצרו בעת הורדת הקרוואן מהשטח. הם נלקחו לגבעת זאב ושם הוצעה להם עסקה: שחרור מיידי תמורת התחייבות לא להגיע לבילעין למשך 15 יום. שבעת העצורים סירבו לעסקה, ולבסוף שוחררו ללא כל תנאים, מלבד ערבות להגעתם לחקירה אם יידרשו.

הפעילים הפלסטינים אמרו לנו שמתוכנן להגיע קרוואן נוסף בבוקר, ואספו מאתנו תשעה אנשים, שלושה פלסטינים, שלושה זרים ושלושה ישראלים שהסכימו להתיישב בקרוואן בשמונה בבוקר. אלא שבבוקר דווחנו שהקרוואן לא יגיע. במקום זה נצא כרגיל להפגנה מכיוון הכפר, ועימנו נישא אוהל "שלום" אותו אנו דורשים להקים במקום הקרוואן שהוסר.

אכלנו ארוחת בוקר ופלאפל מהדוכן שפתח ילדון חמוד מול הבית. טרקטורים טירטרו, ציפורים צייצו, תרנגולים קראו, וסלולרים משכימי קום מילאו את הבוקר בקירקורם הרבגוני. מאוחר יותר הגיעו ארבע מוניות עם הפעילים הישראלים שהגיעו בבוקר, כחמישים איש שלשמחתנו לא נעצרו בדרך.

איפשהו בין חצות היום לאחת בצהריים יצאנו להפגין תחת שמיים מעוננים וממטרים קלים. המג"בניקים נערכו מולנו בכוחות גדולים. בהתחלה לא היו ממש התנגשויות, רק דחיפות קלות הדדיות, וגם הקמנו את אוהל השלום המאולתר שלנו. ואולם מאחורינו התפרשו החיילים מעל מטעי הזיתים שמימין לדרך, ושם החלו לירות גז מדמיע לתוך המטעים, שבהם הסתתרו השבאב, הילדים של הכפר, וזרקו כמה אבנים.

הפעילים, ישראלים ותושבי הכפר, רצו לכיוון החיילים והתחילו לצעוק עליהם מה הם יורים על הילדים.

פה ושם משכו הגברים מתושבי הכפר לכיוון תוואי הגדר, והחיילים הגיעו מייד לחסום אותם. פה ושם הרביצו חיילים באלימות מוגזמת לחלוטין לאיזה חנון שמאלני לבנבן ומסכן שאיתרע מזלו לא לברוח מספיק מהר. מתנפלים שישה מג"בניקים גברתנים באפוד, קסדה ואלות שחורות על ציפלון ממושקף ומכסחים לו את הצורה, מורידים אותו לרצפה, מועכים לו את המשקפיים, בעודו מנסה לצווח חלושות שהוא הולך, הוא הולך, ושיעזבו אותו. זורקים אותו מהטרסה למטה על הקוצים. מאוד בוגר.

וכך זה המשיך, החיילים יורים גז מדמיע אל המטעים, השמאלנים צורחים עליהם מה הם עושים, המג"בניקים מרביצים לשמאלנים.

שלא תבינו לא נכון: רוב משתתפי ההפגנה, ילדות צפוניות בנות ארבע עשרה ונערי הכפר, המשיכו לעמוד באפס מעשה ו\או לעשן ליד אוהל השלום המאולתר. גם אתם יכולים לבוא להפגין תמיכה בעצם נוכחותכם במקום בלי להסתכן כלל באלימות פיסית.

רק קומץ שמאלנים היו אלה שהתעמתו ממש וחטפו מכות.

אני עצמי לא מתרתח בקלות, וגם לא דחוף לי להיות גיבור גדול. אני עומד בשורות הראשונות או מאחוריהן, אבל בדרך כלל לא צורח על החיילים סיסמאות. אבל כשאחד היותר פעילים מסתבך, אני כן נזעק קדימה כדי להגן עליו בגופי, וכך פה ושם גם לי יוצא לחטוף אלה בגב או בזרוע. לא כיף גדול.

כך היה כש, אה, אני חושב שקוראים לו עביד, מגברי הכפר, בחור תמיר ומשופם בן 35-40, דפק ספרינט וברח מהחיילים. הוא לא עשה כלום, רק התקדם קצת קדימה מידי. אם היה הולך אחורה בשקט, הם לא היו מתעצבנים. אבל עצם ניסיונו הליצני לברוח עורר את חמתם והם דפקו ספרינט אחריו. ברור שזאת הייתה פרובוקציה מכוונת וזולה, אבל אז מה? בקיצור הלה רץ במעגל גדול, וחזר ללב קבוצת המפגינים הישראלים השלווה. לתוכה התנפצו כעשרים מג"בניקים זועמים עם אלות שלופות במטרה לעצור את האיש, וכמובן שבדרך עלו על כל השמאלנים השלווים. כך נמעך הפעיל לייזר, עד כדי כך שנזקק לפינוי באלונקה לאמבולנס שעמד בכוננות במורד הדרך. וכך גם אני זכיתי להימעך ולחטוף כמה מכות.

אחר כך ירד גשם וחיכינו הרבה זמן שישחררו את עביד ואת שלושת הישראלים שנעצרו באותה התנגשות, בניסיון להגן עליו ממכותיהם של החיילים.

אה, וכמעט שכחתי לספר לכם על הפעילה אפרת (לא גוש כמובן), ששלפה גיטרה וניגנה לחיילים את גרסתה ללהיט הנודע: "עוד תראה עוד תראה, כמה תופת תהיה, בשנה, בשנה הבאה". הפעילה אפרת זכתה להצלחה רבה בקרב הפלסטינים שניסו להדביק את הקצב במחיאות כפיים סוערות.

אחר כך הודיעו לנו פעילי הכפר שהם מעוניינים להישאר במקום עד הערב או עד שישוחררו העצירים. אבל לנו השמאלנים  כבר נהיה מאוחר והחלטנו ללכת הביתה. בדרך הביתה דווח לנו שיונתן הקטן, יותם והישראלי השלישי שאני לא זוכר מי הוא היה שוחררו בבילעין. רק עביד נותר במעצר וכנראה נלקח לגבעת זאב.

בהמשך היום: עוד פוסטים מענייניים.

משום מה אני חושב ששכחתי לספר לכם על המיילינג ליסט של קבוצת האנרכיסטים נגד הגדר, שמובילה את ההשתתפות הישראלית במאבק בגדר כבר יותר משנה, ובבילעין כבר כעשרה חודשים. כל אחד יכול להצטרף ולקבל קריאות לפעולה וידיעות, גם כאלה שאני לא מפרסם כאן.

ובעוד תופי המלחמה הגדולים של הפוליטיקאים השמנים ממשיכים בתיפופם מחריש האוזניים, ועוד חלאות אדם מושחתים+פנאטים בונים עוד התנחלויות על חשבונכם, בדרך כלל בגיבוי בקריצה מהראשונים, דברים מעניינים ממשיכים להתרחש בשוליים הסהרוריים של התרבות העצמאית, ועלולים להעלם מעיניכם!

איך תצילו את עצמכם מהמחדל???!!?

מזלכם שאני, בעודי מתאושש מעוד האנגאובר אכזרי במיוחד, ובעת הפסקה מעוד ניסיון נואש לקלוע לטעמו החמקמק של גיל ראסטה, דולה עבורכם את הפנינים הלא מושלמות אך הצבעוניות מהמדמנה התרבותית.

ודאי שאלתם את עצמכם לא פעם, היכן הוא אותו גיבור מיתולוגי בעל חיוך פרוע וחסר כמה שיניים, העונה לשם "אריאל קרס"?!

היכן הוא אותו חייכן מבהיק קרחת שמנהיג לנצח את הלהקה רבת הגילגולים (עם חיות משק וכלי מטבח), "השפן הנכון"?

הייתכן שכל מה שהוא עושה זה לכתוב טורים אישיים חביבים למוסף "סגנון" וללמד את ילדי ישראל גיטרה?

ובכן, התשובה, כמו פורטיס בוואלס עם מטילדה, היא "לא!" מהדהד.

ידידכם גילה בשנה האחרונה את האינטרנט, וכמו רבים וטובים גילה גם הוא את האפשרות לשטוח את מישנתו עבור ההמונים, אמנם ללא תשלום אבל גם ללא שיקולים מסחריים. כך גיליתי אני במקרה עת גלשתי בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בווינט.

בקיצור, אריאל קרס מפרסם טור אישי בשם "מטאל מיקי" באתר נידח של קבוצת ה"היפים". הטור עוסק בגיטרות, בבעיותיו של אותו יצור עלוב, "הרוק הישראלי", וגם בשאר הגיגים ברומו של עולם.

אני דווקא אמרו שיש לי שמיעה מוזיקלית, אחרי ששרתי בדואט א-קאפלה במסיבת סיום של כיתה ג', אבל תאונה מצערת שכללה מורה למוזיקה בכיתה ד' ניווטה אותי הרחק מהתווים.

אז אני לא מבין לעומק את כל מה שקרס כותב שם על נגינה על גיטרות, אבל למי שכן מנגן נראה לי שזה יהיה מעניין. בעיקר למי שמנגן רוק.

הגעתי בשביל המיקי, נשארתי בשביל ההיפים

(זאת הייתה כותרת משנה, אגב)

עכשיו כשאני משוטט ברחבי האתר בעל העיצוב מימי ראשית האינטרנט והכתובת הביזארית, אני נזכר שכבר נתקלתי פעם באתר הזה, אי שם בעבר, אבל כנראה שאז זה היה לפני שהיה לי בלוג אז לא היה לי למי לדווח. בטח דיווחתי לירון.

ובכן ההיפים היא מין חברה, או אולי קולקטיב, להפקת וידאו, סאונד, גרפיקה, ועוד. אני מפציר בכם לשוטט באתר הענק ומלא המכמנים שלהם. יש שם פוסטרים להופעות ווידאו קליפים, בראש ובראשונה ללהקת הקאלט אנרגיה חולנית, אבל לא רק. בטח אם יש לכם ערוץ 24 אז ראיתם כמה מהקליפים המשעשעים האלה, בייחוד את זה על הניסויים בקופים עם כל הסלבריטיז, אורנה בנאי ושי אביבי ודובי גל וגדי יגיל והבילויים.

יש שם גם את ההיפיז פנזין, שהוא אולי ניסיון לרכז את החדשות והעדכונים לדף אחד.

העיצוב של האתר הזה תוקף אותי בגל נוסטאלגיה מתקתקה, אם כי לא אישית שלי. אני מנסה לתת שם לכל השילוב הזה של הוויה תרבותית לא מעודכנת, מין אנשים שחיים תמיד את הטרנד הלא "נכון"?

הם תמיד בלואו פיי, בקאונטר קאלצ'ר של הדחויים?

אנשים שחיים את הרוק והצבעוניות של הפיפטיז\סיקסטיז, עושים פוטושופ כמו בתחילת הניינטיז, בגרסא 3 כשרק המציאו את השכבות, והאתר שלהם נראה כמו בתחילת ימי האינטרנט.

אנשים שלא בדיוק חיים עימנו, אלא באיזה מין יקום מקביל, או שמא, קצת מאחור.

אבל אני לא אומר את זה בקטע רע של יעני איזה מוכים, אלא להיפך, איזה יופי זה! זה כל כך תמים ומתוק, הם כאלה חמודים!

בינתיים קיבלתי כמה שיחות טלפון מעניינות ועבדתי קצת ויש לי מלא בלאגן בראש אבל דווקא מעניין, לפעמים להאנגאובר יש תוצאות מעניינות, ואיזה חלומות היו לי אל תשאלו, ראיתי חזירי בר ואז פתאום פיל, והתפלאתי ממתי יש פילים בטבע בישראל. ופגשתי כל מיני אנשים. וכל זה בלי סמים, אני מדגיש, רק מחוסר החמצן במוח שנגרם מעודף אלכוהול בדם.

אורי אשי גמר סופסוף את הקליפ החדש לשיר ב"ערוגת הגינה" עבור ערוץ הופ קטנטנים, עם כוריאוגרפיה שמבוססת על אשתו קרן בתפקיד הכרובית, או אולי החסה, אני לא בטוח, עוד לא ראיתי את הגרסא המלאה.

הוא בא לתל-אביב, אולי הוא יבוא לאכול מרק, אני חושב שאני ארענן אותו עם איזה עגבניה טריה. את המרק, זאת אומרת. וכתוצאה מזה גם את אשי.

אז איפה הייתי, אה, כן, בחיפוש אחר השם הכולל לאנשים האלה שחיים בעולם קצת שונה משלנו, עולם תמים כמה שנים אחורה משלנו.

אה, יש לי!

היפים.