במסגרת האירועים לציון 40 שנות יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה נבחרו שלושה ציירי קומיקס מגרמניה ושלושה ציירי קומיקס מישראל להכין כתבת-קומיקס, כל אחד על ארצו של השני, שבה הם יתארו את חוויותיהם האקטואליות משהותם שם.

באביב 2005 הגיעו לישראל טים דינטר, יאן פיינט וינס הרדר ואילו  רותו מודן, ירמי פינקוס וגיא מורד נסעו לגרמניה בכדי לאסוף חומרים לכתבה על חיי החברה והתרבות בארצות המארחות. הסיפורים שלהם יתפרסמו בספר קומיקס (קטלוג) במסגרת תערוכה נודדת שתוצג בברלין, תל אביב, ירושלים וחיפה. מטרת הכתבות ליצור דו-שיח תרבותי בין גרמניה לישראל ולהאיר צדדים שונים של החיים מהפרספקטיבה של הסוגה הצעירה – קומיקס.

התערוכה מוצגת בימים אלה בגלריה של נוירוטיטאן, החנות של קולקטיב האוס שוורצנברג בברלין, עד ה-13.11.

פתיחת התערוכה בתל-אביב תתקיים ב-14.12 בבית ביאליק, ולאחר מכן בתחילת 2006 תנדוד גם לירושלים וחיפה.

הספר יצא בהוצאת Avant הגרמנית, זהו ספר בכריכה קשה, מודפס בשני צבעים ובשתי מהדורות: גרמנית ואנגלית. עברית כנראה לא כדאית כלכלית להוצאה.

עמודים מתוך הספר אפשר לראות באתר מכון גתה.

ICE HAVEN by Dan Clowes

שוב התפתיתי לקרוא קומיקס של דן קלאוז, ושוב השתעממתי.

טוב זאת כנראה לא תהיה ביקורת שכלתנית במיוחד.

דן קלאוז היה אמן הקומיקס האלטרנטיבי המצליח ביותר בארה"ב עד שהגיע כריס ווייר, והוא אולי מוכר לכם מהסרט Ghost World שנעשה על פי הקומיקס שלו.

קלאוז הוא מין חנון קומיקס אמריקאי עם הומור חנונים גרוע. הוא יודע ליצור רק שני סוגי דמויות: רווקים חנונים מעוכים בעלי מוזרויות, ונערות גיל ההתבגרות מטומטמות או סתם דיכאוניות. יש לו חיבה לנערות מכוערות, מוזרות או מוכות גורל.

לפעמים הוא מגוון עם ילדים חנונים מעוכים שיגדלו להיות רווקים כאלה.

קלאוז מגחיך את כל הדמויות שלו, יורד עליהן, משפיל אותן, וכו'. הכל אצלו מסופר בציניות ובהפוך על הפוך. הוא מוכרח להדגיש שאין אצלו רגש אמיתי, רק פארודיה על סטריאוטיפים.

דווקא היה סיפור שלו שיותר אהבתי, Like a Velvet Glove Cast in Iron, שם הוא הצליח ליצור עלילה רחבה יותר, למרות שאותם מוטיבים שנזכרים לעיל הופיעו גם בסיפור הזה.

ב-Ice Haven הוא חוזר לכל אותן דמויות מעצבנות שחוזרות אצלו שוב ושוב. ולא רק זה – אולי מתוך חשש שמעמדו בקומיקס האלטרנטיבי בסכנה, לאור הצלחתו של כריס ווייר, קלאוז, בואו נגיד 'מושפע' מכמה מהטכניקות הסיפוריות של ווייר – למשל הרכבת הסיפור מאוסף של סטריפים קצרים בסגנונות שונים, כולל הומאז'ים לסטריפים קלאסיים שונים וסגנונות "וינטאג'" שונים. לא שקלאוז לא עשה דברים כאלה בעבר, פשוט כאן ההשפעה של וויר מאוד ניכרת, לא רק בהרכבת הסיפור אלא פה ושם גם ברצפים של פריימים שממש מזכירים את וויר.

ולא רק הדמויות חוזרות, אלא גם העלילות – שוב הרווק המשורר\קומיקסאי שהעולם לא מכיר בגדולתו המדומיינת, שוב הנערה המשועממת שרוצה לברוח מהבית, עוד נערה שחושבת שהיא משוררת, עוד ילד מעצבן בעל שיגעון גדלות. עוד ילד שמן ומכוער שנראה כמו השחקן השמן ההוא  מ"אושר".

אגב, הוא צייר מעולה, והשליטה שלו במכחול משתווה לכל גדולי הז'אנר. רק חבל שהוא כזה בנאדם מעצבן ודוחה.

אני יכול להבין למה האמריקאים אוהבים אותו – הם כולם חנוני קומיקס מעצבנים וילדותיים בדיוק כמוהו, והם מזדהים עם כל הגיבורים בסיפורים שלו וצוחקים מבדיחות סצינת הקומיקס שלו.

אני בכל מקרה, לא מתכנן לרכוש או לקרוא עוד ספרים שלו. יש גבול!