ועכשיו הבית כבר באמת מתחיל להתרוקן.
רוחות פרצים נושבות איפה שפעם היו רהיטים וחפצים.
מרצפות שלא ראו אור 12 שנים נחשפות לראשונה.

רילוקיישן, ככה קוראים לזה בעברית עכשווית.
וזה מה שאנחנו עושים עכשיו.
כן, אנחנו. כבר שלוש וחצי שנים בזוגיות יציבה וטובה.
כבר כמעט שש שנים שאני מדבר על לעבור מדינה, מאז צוק איתן בעצם.
ותודות לאהובתי, זה סופסוף קורה. לבד הייתי מתעצל.

לאן לאן? לברצלונה.
כי זה הכי דומה לתל אביב. במזג האוויר ובמזג האנושי. רק הרבה יותר רגועים.

שוכרים דירה זמנית לחודשיים ואז מחפשים משהו יותר ארוך טווח.
נוסעים עם שתי מזוודות ושני טרולים. את השאר נביא בהמשך, אם וכאשר.

כמעט עשרים שנה הלכתי להפגנות, חייתי פוליטיקה, והדרדרתי עמוק בשמאל. עכשיו די, צריך חופשה ארוכה מכל זה.
וגם, בשנים האחרונות, התנוונתי. לא מספיק גירויים חדשים, עוד מאותו דבר, האנרגיות והמוטיבציה לאקטיביזם, יצירה, עשייה, דעכו.
אולי, רק אולי, המעבר הזה יעורר אותן שוב. ואם לא, גם טוב.

לא מתחייב לכלום, אולי עוד נשוב. אולי לא. נחיה ונראה. או שלא נחיה ולא נראה.

כך או כך, נצטעעצעע!