שיירת המים מוחה כנגד מדיניות ממשלתית השוללת זכויות מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב וקוראת להעביר מים לכל כפר בדיוק כפי שהממשלה דואגת לחבר כל חוות בודדים למים, בין אם יש לה רישיון להיות במקום ובין אם לאו.
כמו כן, דורש הפורום להפסיק לאלתר את הריסות הבתים בכפרים הבלתי מוכרים.

ביום שישי, 14 באוגוסט, 14:00 בצומת קמה

50,000 אזרחים ישראלים חיים בנגב בכפרים שהממשלה מסרבת להכיר בקיומם, למרות שחלקם קיימים עוד מלפני קום המדינה ואחרים הועברו על ידי המדינה אל שטחיהם הנוכחיים בשנות ה-50.

היעדר ההכרה שולל מהכפרים אפשרות לתוכניות מתאר (ובשל כך אישורי בנייה) ותשתיות בסיסיות – ביניהן מים, חשמל, ביוב, תחבורה חינוך ובריאות.

מדיניות הממשלה היא לפנות את הכפרים ולרכז את התושבים בעיירות מבלי לאפשר לתושביהן לבחור באורח חיים כפרי חקלאי. המדינה מפעילה סנקציות כנגד תושבי הכפרים, הורסת את בתיהם ומונעת מהם גישה הולמת למקורות מים.

אל עראקיב - חומר רקע 

אנשי אל עראקיב בכלל ומשפחת אל-טורי בפרט חיו על אדמותיהם ועיבדו אותן במשך דורות רבים. בנובמבר 1951 הודיע הצבא כי על אנשי אל טורי לעבור "מטעמי בטחון" לכביש 31, הנמצא כמה ק"מ צפונה. לבני השבט הובטח כי יוכלו לחזור לאדמותיהם, אולם ההבטחה לא קוימה מעולם. בשנת 1953 נחקק 'חוק רכישת מקרקעין' אשר אפשר להפקיע אדמות "בלתי מיושבות" ולהעבירן לרשות רשות הפיתוח, כלומר: המדינה. מכיוון שבני שבט אל טורי הועברו ממקום מושבם, הופקעה גם אדמתם באל-ערקיב ונרשמה על שם 'רשות הפיתוח'. זאת, מבלי לברר את תביעותיהם לבעלות על הקרקע בלשכת הסדר המקרקעין. במשך השנים שבו חלק ממשפחות אל-טורי לאדמותיהם ב אל-ערקיב וחלקם מתגוררים כיום ברהט. בקשותיהם החוזרות ונשנות לחיבור הכפר למים זורמים לא נענה ועל כן הם נאלצים לרכוש מים יקרים ולהובילם במיכליות. בכפר הבנוי על מספר ריכוזי משפחות כמאתיים נפש בשלושה ריכוזים גדולים ומעל כ-1,000 ראשי צאן.