אם תעברו בשעות הבוקר המוקדמות בגינת השעשועים ליד הקניון,

תוכלו לראות נערה יושבת בקרוסלה ומסתובבת לה.

אותה נערה קמה כל בוקר מוקדם ויוצאת לטיול רגלי ברחבי השכונה.

כל בוקר היא רואה איך השכונה מתעוררת לחיים.

המוכרים פותחים את דלת חנותם, מכוניות מתחילות לנוע על כביש האספלט, וכלבים ובעליהם יוצאים לטיול הבוקר שלהם.

את הטיול היא מסיימת בקרוסלה בגן השעשועים.

היא מתיישבת על כיסא הקרוסלה, ומתחילה לסובב את ההגה.

כאשר היא מסתובבת, שיערה הארוך עף ברוח, ומחשובתיה הרבות מתרוצצות חופשיות בראש.

כך הקרוסלה מסתובבת ומסתחררת כל בוקרף עד אשר היא מפסיקה.

זה היה אמור להיות סיפור לתחרות בבלוג של אשת הנחש.

הסיפור לא התאים לקטגוריות של התחרות, לכן אני צריכה לכתוב אחד חדש.

אבל בכל זאת, החלטתי לפרסם את הסיפור הזה פה, היות ולקח לי זמן לכתוב אותו.

המכתב שלא נכתב

זה התחיל בקשר ידידותי.

לאחר חצי שנה שלא התראנו.

לאחר חצי שנה של התכתבויות בלבד.

חזרת, והכל חזר להיות כקדמותו.

בעצם, כמעט הכל.  הידידות בנינו התחזקה. ככה לפחות הרגשתי.

מה קרה בחצי שנה הזאת? אני עד היום חושבת שזאת העובדה שאני בין היחידים ששמרו איתך על קשר.

בחודשיים הראשונים של השנה, הכל היה טוב.

לקראת החודש השלישי, התחלתי להרגיש משהו מוזר כל פעם שהייתי בסביבתך.

מן דגדוג שכזה. יש הקוראים לזה 'פרפרים בבטן'.

ניסיתי להדחיק, באמת שניסיתי. אבל לא הצלחתי.

דיברתי עם חברות, והן אמרו שכדאי לי ללכת על זה.

"מה יש לך להפסיד" הן שאלו.

אבל ידעתי שאם אני אעשה את הצעד הזה, אני אפסיד המון.

אני אפסיד את הקשר היחיד איתך. אני אפסיד אותך.

אמרו לי שניסו לשדך בנינו. לא הלך. נעשית חבר שלה.

זה כאב. זה הרס אותי מבפנים.   יומיים שלמים אספתי את השברים והרכבתי אותם מחדש.

חזרתי לבית הספר עם הרגשה שהולך להיות בסדר.

הדבר הראשון שראיתי כאשר נכנסתי לכיתה, היה את שניכם ביחד.

הפצעים שעוד לא הגלידו, נפתחו מחדש.

עטיתי על עצמי מסכה. כל יום, במשך חודשים הראתי שהכל בסדר.

אבל מפנים זה היה נוראי.  כל חיבוק ונשיקה, גרמו לי לחוש כאילו העולם חרב עליי.

"במה חטאתי שככה אני צריכה להרגיש?" הייתי שואלת את עצמי.

תשובה לכך עדיין לא קיבלתי. ואת האמת? אני גם לא רוצה לקבל.

לאחר כמה חודשים ביחד, נפרדתם. למרות שנראתם ביחד מושלם. וקשה לי להגיד זאת.

החלטתי שזהו זה. הדרך פנויה עכשיו. אני יכולה להגיד לך הכל.

אז לאחר התלבטויות, ביום חורפי ומעונן עשיתי זאת.

התגובה הייתה כמו שציפיתי שתגיב. לא הגבת.

לצערי הרב, הייתי צריכה לשאול אותך מה אתה רוצה לעשות.

והתשובה הייתה, שכלום. להישאר כמו שהיה עד לאותו יום.

וכך עשינו.

לא דיברנו כמה ימים, ולאחר מכן כאילו כלום.

המשכנו לריב. מיום ליום המריבות נעשו גרועות, וכמובן, שהכל היה על סתם שטויות.

לא יכולתי כבר להביט לך בעיניים.

לא יכולתי להחליף איתך מילה.

באיחוד אחרי שמצאת לך אחת אחרת.

אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. ואני אגיד שזה היה לשמחתי.

עד שנגמרו הלימודים, הייתי במצב נפשי רע מאוד.

אהבתי אותך, עדיין. נקרעתי בין הידידות איתך, לבין החברות שלי. לא הסתדרתם, וזה עשה לי רע.

לא היה לי עם מי לדבר על זה. לפחות זה מה שהרגשתי.

אולי היה, ואולי לא. אבל אף אחד לא בא ופשוט הציע לי עזרה.

כי אני עטיתי את המסכה, ואף אחד לא ידע את האמת לאמיתה.

השנה אט אט נגמרה לה, ואני הייתי במחשבה שאולי עם הקיץ הכל יעבור.

לא ראיתי אותך חודשיים. זה עשה לי טוב. ואפילו מאוד.

סוף-סוף נעשיתי משוחררת. הורדתי את המסכה מעליי.

החופש נגמר מהר מאוד. מהר מדי לדעתי.

ידעתי שאני אראה אותך שוב. לא רציתי להתמודד עם הכאב עוד שנה, ובמהלך הקיץ די שכחתי ממך.

אבל יד מלמעלה התערבה, וגרמה לכך שאני לא אשכח אותך לגמרי.

כי ברגע שהגעתי לכיתה, נמנעתי מלדבר איתך.

אחרי כמה ימים החלטתי שזאת שטות להתעלם ממך.

אנחנו ידידים טובים סה"כ.

אבל אני עוד לא החלטתי עם אני רוצה אותך כך, או אחרת.  בינתיים אני מנסה לשכוח את מה שהיה.

וכך אני מוצאת את עצמי ביום חורפי וגשום, כותבת סיפור לתחרות.

הסיפור מכיל בתוכו את כל מה שהיה, עם מבט לעתיד, אל מה שיהיה.

אולי הכאב האישי שלי, יכול לשמש דוגמא לאחרים.

שלך,

שירה

אף אחד לא רואה, אבל סערה מתחוללת מבפנים.

מבחוץ הכל טוב.

שנדמה שכבר יהיה יום יפה, השמים נעשים אפורים.

האנשים מסביב לא שמים לב.

רק שיושבים לבד על החלון, ומהרהרים על החיים,

האנשים מתחילים לקלוט שמשהו לא בסדר.

הם שואלים שאלות מציקות, ואתה מעיף אותם מעליך, לא רוצה אותם סביבך עכשיו.

פתאום אתה רואה קרן אור אחת קטנה,

ואז אתה מגלה שזאת סתם אשליה.

ואז הכל מתמוטט תחתיך.

ואתה מרגיש שאתה נופל לתוך בור.