לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קוביות קרח


חיים בסרט

כינוי: 

בת: 34

ICQ: 206897195 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2009


אני ארצה להתחיל בבית מתוך השיר studying politics-emery :

 

This is the way it goes
With you a part of it
Nervously saying words
That oh-so-tightly fit

 

It’s in the way you sell every word and phrase
And leaving me to know how much the meaning weighs

 

הגיע פסח.

מצחיק ששנה שעברה פסח סימל סוף שנה וצפייה להתחלות חדשות

ועכשיו , זה רק עוד חג וחופש שבוע מהצבא.

 

אני חושבת שאני במצב יותר טוב ...

אני... עדיין קשה לי קצת... עברו כל כך הרבה חודשים ועדיין קשה לי קצת...

אבל לא קשה הרבה.

 

אני מתמקדת בדברים חדשים שמלהיבים אותי , מרעננים , ונותנים לי מוטבציה להתעורר בבקרים.

בבסיס רע לי. אני לא מוצאת את המקום שלי שם.

אני לא רוצה להישמע מתנשאת, אבל אני כל כך יותר טובה ממה שהולך שם

ואני לא יכולה שלא לתהות מדוע אלוהים הציב אותי שם , ללמד אותי משהו?

אולי כן, בזכות זה התחילתי ללמוד , לפתח את המחשבה , להסתכל על העתיד.

 

אני מרגישה שאני נמצאת בקרב אנשים סתמיים שאין להם מה להציע פרט למלודיה מזרחית והרבה כאב ראש.

 

אני לא בנאדם ששולל אנשים מראש , אני נותנת הזדמנות ואני אוהבת להכיר אנשים.

אבל אין שם כלום.

 

לפעמים אני מרגישה על הסף, עצבנות יתר והתכווציות מטורפות שגורמות לגוף שלי להיחלש.

 

אני מוותרת לעצמי , נותנת לעצמי להיזרק על דברים רק כי כרגע רע לי.

אני לא מסתכלת על התמונה השלמה. והתמונה השלמה היא שמגיע לי הרבה יותר מהרף שאני מציבה לעצמי.

יש לי כל כך הרבה להציע , כל כך הרבה להעניק ואני מחכה שמישהו רק יבוא לדרוש בכך. וזאת לא הגישה.

 

ב7 ליוני אני קצת אשתחרר מהלימודים , קצת.. בגלל שיולי מתחיל הפסיכומטרי , סיוט במימד אחר לגמרי.

 

 

פאק. עצוב לדבר על זה.

אני מרגישה כמו ילדה בת 14 שצועקת לכל העולם שהיא שונאת אותו.

מהילדים האלה שכולם מסתכלים עליהם בעין עקומה ולא מבינים על מה כל הרעש.

 

אבל כן. אני כל כך בודדה. מאז שהוא הלך אני לא מצליחה להתמקם.

וזה לא בגללו. אני לא מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לרגש.

מתגעגעת לאותה שיגרה שכל כך שנאתי.

 

הודעה בבוקר. לישון ביחד . להתעורר ביחד. ארוחת בוקר. פאזל.  לשתות ביחד. לצחוק ביחד . הכל ביחד.

ועכשיו אני עושה הכל לבד. וזה כל כך קשה.

אני נופלת לידיים רעות. מציעים לי שמיים וארץ וזה נראה לי כמו חלום. " אני יהיה האביר שלך , איתי יהיה לך טוב , אני אגרום לך לשכוח , אני אגרום לך להתאהב" ואיכשהו אני מצליחה להאמין לשטויות האלה. אני יודעת שזה לא טוב לי. שאני מתפשרת. ואיכשהו עם כל הידע שלי , וכל ההגיון והחכמה שלי , אני עדיין בבור השחור הזה.

 

נמאס לי מכל הלבד הזה. פשוט נמאס.

 

נסגור בתמונה מהתקופה האחרונה , אילת.



 


 

נכתב על ידי , 10/4/2009 16:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,591
הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה , אהבה למוזיקה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnyto! אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nyto! ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)