לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2017    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2017

חברות וספר


אתם כבר יודעים שכשאחת החברות שלי מגיעה לאזור, ובמילה אזור אני מתכוונת למרכז אירופה רבתי, אני קופצת לפגוש אותה. אז כשגילה ומשפחתה הגיעו לטיול באזור, ובאזור אני מתכוונת לשתי מדינות שאף לא אחת מהן היא הונגריה, היה ברור שניפגש. אבל המפגש המתוכנן לא יצא לפועל בזמן שתיכננו בשל כל מיני בלת"מים. ואז גיליתי שיומם האחרון בטיול יוצא בוינה, ואצלנו נסיעה לוינה זה הרי כמו לנסוע לגליל, או סתם מראשון לתל אביב בשעה של הפקקים. אז קבענו שניפגש בווינה.

 

גילה ציינה לפניי שהם יהיו חייבים לצאת באחת בצהריים לכיוון השדה. אנחנו חישבנו שבלי לקום מוקדם מדי, נוכל להיות בווינה ב-11 וחצי. קבענו לפיקניק בפארק בעיר.

באותו יום קמנו יחסית מוקדם לסופ"ש, הכנו קופסה עם כריכים ויצאנו לדרך. היינו אפילו מגיעים בזמן אילולא נפל לנו בדרך הפגוש. אתם חושבים שאני צוחקת אבל אני לא.

לא נורא, עצרנו בתחנת מנוחה, הדבקנו את הפגוש בחזרה פלוס הברגנו שם משהו, והמשכנו בדרך. כולו עיכוב קטן.

בפארק שקבענו התברר שזה פארק במונחים של וינה. במונחים של ישראל זה שמורת טבע גדולה. אבל אחרי התברברות קלה בלבד מצאנו את גילה ובן זוגה והילדים מחכים לנו.

השעה הייתה 12:00. הייתה לנו שעה לזמן איכות. עד שנרגענו מהתרגשות המפגש והחיבוקים וכמה הילדים של כולם גדלו וכו עברה חצי שעה. את חצי השעה השנייה העברנו בהסברים על ציפורים, כי זה מה שהגומבוץ והדובוש אוהבים כרגע. את שיחת האיכות שלי עם גילה איאלץ לקיים בפעם אחרת.

 

אז באחת יצאו גילה והמשפחה לכיוון שדה התעופה ואנחנו נפנינו לחשוב מה אנחנו עושים עם שארית היום בווינה. האמת שלא התחשק לנו להיכנס למרכז העיר, והילדים במילא רק רצו לראות ציפורים, אז החלטנו לצאת מהעיר ולנסוע לדרום אוסטריה. שם, שמע האופנוען, בנו מן שביל עץ באוויר בין צמרות העצים. בדיוק בשביל צפרים.

 


 

אחרי צעידה קלה ביער מגיעים אל השביל הזה, שאורכו בערך 200 מטר.


 

ממש קרוב לציפורים. יכול להיות שאפילו היינו רואים ציפורים אם שני הצפרים הנלהבים לא היו מתווכחים בקולי קולות איזה ציפור הם רוצים לראות ומבריחים כל יצור חי לרדיוס של לפחות מאה מטר מאיתנו.

 

 


 

 

את שישי האחרון ביליתי עם חברות. אחת האימהות האנגליות חוזרת לאנגליה, בנסיבות קצת פחות משמחות, ועל כן החבורה נרתמה כולה לקחת אותה לזמן מעודד. אז קודם כל היא נלקחה מביתה לארוחת בוקר ומסאג' במלון פאר עם אמא אנגליה אחרת. ואחרי זה אספה אותן האמא הגיאורגית והן יצאו שלושתן באוטו ליעד שלא אמרו לה לאן. במקביל, יצאנו האמא הגרמניה ואני באוטו נוסף לאותו כיוון.

 

הכפר אטייק (Etyek) הוא כפר קטן במרחק חצי שעה נסיעה מבודפשט. התמחותו העיקרית היא כרמים ויקבים, ומאז שהונגריה התפתחה קצת קולינרית וגילתה שהעולם לא סובב רק סביב מרגרינה וגולאש, הפכו מסלולי טעימות יין למאוד פופולריים כאן והכפר הפך למעצמה קולינרית בסופ"שים.

 

אבל אנחנו לא באנו לטעום יין. אנחנו באנו ללגום בקבוקים שלמים ולשעשע את האמא האנגליה. היה ברור שלא נוכל לנהוג הביתה בחזרה במצב שתיכננו להיות בו, ולכן שכרנו בית קטן בצידי הכפר לאותו הלילה.

 



הצימר ששכרנו. האמת שזה תמונה מהבוקר למחרת, וכולנו הלומות יין, אבל רגע, תנו לי להמשיך בסיפור.

 

על מרפסת הבית מצאנו את זה:

 



דובדנים שנקטפו במטע הסמוך.

כמו שאפשר לראות, המקום מבודד - מסביבו יש רק כרמים ומטעים, בלי בתים ליד.

 

ומשם יצאנו למסעדה. זו מסעדה שהייתי בה לפני תשע שנים, בביקורי הראשון בבודפשט עם האופנוען. זכרתי מקום יפה וטעים, לא זכרתי שיש גם בריכה שמיועדת לאורחי המסעדה.

 



 

הרגליים השזופות עם הפדיקור והלק המוקפד בתנוחת הדוגמנית - האמא הגרמניה. הרגליים הלבנות, חסרות הפדיקור שמצולמות בתנוחת אני בובה ושמי ימימה-מה ורק רגליי הן עקומות נורא - שלי. כן, עוד יש לי עבודה לקראת הקיץ.

 

אז ישבנו על שפת הבריכה ואז התקרבה המלצרית והזכירה לנו שהזמנו סיבוב טעימות יין ביקב. הבטנו כולנו במבנה היקב, הבטנו שוב אל הבריכה, ושאלנו אם אפשר לקיים את טעימות היין והאנטיפסטי שמגיע איתו לצד הבריכה. את היקב נראה כבר בפעם אחרת. אמרו לנו כן.

 



אנטיפסטי. זה היה מעולה ברמות אחרות.

 

אז נמרחנו שם על שפת הבריכה עד שהגיעה שעת ארוחת הערב. בשלב הזה היינו אחרי חמש כוסות יין כל אחת. הלכנו בקו מזגזג משהו אל שולחן ארוחת הערב.

 

היה כמובן טעים מאוד והייתה אווירה מושלמת, אז כשכבר יצאנו מהמסעדה היה חושך ובשמיים זהר ירח כתום גדול.

 



לא רואים שהוא גדול ולא רואים שהוא כתום. אבל היי, הצלחתי לכוון את המצלמה אל הירח אחרי כל היין הזה אילאזון.

 

מהמסעדה חזרנו אל הצימר שלנו, ושם שלפה האמא האנגליה השנייה בקבוק שמפנייה וצווחה "ליידיז, צ'ירז!".

אין מה לומר, בסוף הערב האמא האנגליה שהיינו אמורים לעודד כבר ציחקקה כילדה קטנה ושכחה את כל תלאותיה. המשימה הושלמה בהצלחה.

 

בקומה השנייה של הצימר יש שני חדרים, ושם ישנו. חלקתי מיטה עם האמא הגרמנייה. זו, נאמנה לכל הסטריאוטיפים, הכריזה "זמן לישון", שלפה אטמי אוזניים, עצמה עיניים, נרדמה בתוך שנייה, נשמה נשימות שקטות ומסודרות, לא זזה מ"מ כל הלילה והתעוררה בול בשבע בבוקר. כמו שמכבים את הטלפון ומדליקים שוב למחרת.

אני לעומת זאת התקשיתי להירדם בלי לקרוא ספר, ועל כן נעצתי מבטים בדמותה הישנה והתהפכתי מאה פעמים עד שנרדמתי. התעוררתי אחרי שעתיים, כלומר באמצע הלילה, לקול מים זורמים. חשבתי בכעס לעצמי מי מהאמהות האחרות נכנסה למקלחת בשעה כזו ואיזו חוסר התחשבות בכולנו להעיר אותנו עם הרעש של המים. בבוקר גיליתי שכל הלילה ירד גשם, מה שכמובן מסביר את רעש המים המטפטפים... 

 

אחרי התעוררות איטית של כולנו יצאנו בדרך חזרה לבודפשט. שם פגשנו את האמא הרומניה-צרפתייה-אוסטרית (סיפור ארוך), שהצטרפה אלינו לארוחת בוקר באחד המקומות היותר טעימים של העיר. היה ממש מעולה ומשם יצאנו כל אחת לביתה, להמשך הסופ"ש.

 

 


 

 

ולקינוח, ספר.

לפני כמה שבועות חזרה אחת האימהות האנגליות מאנגליה והושיטה לי ספר. "ראיתי את זה וחשבתי עלייך", אמרה.

 


 

מתברר שמישהו חשב על איך שכולם מתגעגעים לימים של השביעיה הסודית/החמישיה המפורסמת, והוציא סדרה שלמה של ספרי אניד בלייטון - למבוגרים.

אז אני קיבלתי את "החמישיה יוצאים לחופשת לידה" (תרגום חופשי מאוד אובייסלי), אבל יש סדרה שלמה של זה:

 


 

 

הייתי בטוחה שזה יהיה די צולע, אבל האמת שזה ממש משעשע. הספר מספר שוב על יוליאן, דיק, ג'ורג' ואן, והכלב טימי כמובן. הפעם הם כבר בשנות השלושים שלהם וכולם גרים ביחד באותה דירה, שזה הגיוני בדיוק באותה מידה כמו שבספרים של פעם הם בילו את כל החופשים שלהם מהפנימייה ביחד ובלי שום השגחה הורית. הכותבים של הספרים האלה שמרו על תכונות האופי המקוריות של הדמויות (יוליאן הוא המבוגר האחראי, דיק הוא הילד השובב שמעריץ את יוליאן וג'ורג', ג'ורג' היא בוץ', אן היא זו שמבשלת לכולם), אבל הוסיפו להם תכונות של צעירים אנגלים טיפוסיים - כולם מכורים לאלכוהול וחובבי אוכל הודי, וכו.

 

הספר הספציפי שקראתי נפתח -זהירות, ספוילר לפרק הראשון- בזה שהם מפלילים איזה דודן רחוק ואת חברתו המזרח אירופית באיזה פשע כלשהו, ואז בעודם טופחים לעצמם על השכם על פיענוח התעלומה בהצלחה, מופיעה עובדת סוציאלית עם תינוקת ומבשרת להם שלדודן יש תינוקת, וכיוון שהוא הולך לכלא והם קרובי המשפחה היחידים של התינוקת, הם מעכשיו אחראים על התינוקת.

 

מכאן עובר הספר לתיאור כל מה שכל אמא מתחילה מכירה - הם בוחרים עגלה בלי לדעת מה לבחור, הם לא ישנים לילה אחד ראוי, הם נכנסים לחרדה שהילדה לא תיכנס לבית ספר ראוי כי הם לא רשמו אותה כבר בהריון, הם משתתפים בפליידייט והורים אחרים מתנשאים עליהם, וכו וכו. זה מאוד מצחיק. כך שאני שמחה לבשר שזה אומנם גימיק, אבל זה מחזיק כשעשוע בפני עצמו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/6/2017 23:21  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ליטל ב-15/6/2017 13:18
 





434,072
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)