עדי בעולם

אז בזמן שמיצמצתם הייתי בארץ.

כן, טרחנו לטוס עם כל הטררם של לשנע שני תינוקות, כלומר לסחוב עשרות מוצצים/בקבוקים/צעצועים/בגדים להחלפה/עגלה/מנשא וזה רק על קצה המזלג, בשביל להיות בארץ שלושה ימים נטו.

לא הייתה ברירה. מצד אחד בן דודי עודד התחתן, והיה ברור שנגיע לחתונה, מצד שני האופנוען בתקופה עמוסה ולא יכול היה לקחת חופש יותר מסוף השבוע הזה. החלטנו להגיע לשלושה ימים וזהו.

ואז התגלתה הבעיה. החתונה, כמיטב מסורת המשפחה מהצד הזה, התקיימה בחור בצפון. וכשאני אומרת "צפון" אני לא מתכוונת לקיסריה, שזה צפון הבועה, אלא צפון צפון, כזה שהקטיושה הכי עלובה מגיעה אליו בכיף. וכיוון שלא רצינו לנסוע את שני הכיוונים לפני ואחרי החתונה באותו יום עם שני תינוקות באוטו, הוחלט לישון בצימר, כל המשפחה - אנחנו, ההורים שלי, ושני האחים שלי. הייתם חושבים שבעלי הצימרים יקפצו עלינו, כי אנחנו שוכרים שלושה חדרים בבת אחת, אבל איזה, בהתחלה אמרו לאמא שלי שדורשים מינימום שני לילות, ואחרי זה, כשהתברר שזה יוצא ערב לפני ערב חג שבועות, אז כבר אמרו לה ללא בושה שגם ערב חג חובה, מה שהביא אותנו לשלושה לילות באיזו בקתת עץ בטיזי נבו, ולמחיר שמתקרב לעשרת אלפים שקל בשביל סופ"ש שאנחנו בכלל לא רוצים. יש גבול.

כבר אמרנו טוב, אולי ניסע הלוך חזור באותו יום, למרות שזה יביא אותנו לאיזה שש שעות באוטו ורחמנות על אלה מאיתנו שיושבים בסלקל ולא מבינים למה הם תקועים. בקיצור, התחלתי לדאוג.

ואז אמרה דודתי המהממת רוחלה - בואו לישון אצלנו בעפולה, אנחנו נעשה לכם צימר ואנחנו גרים כבר בחצי הדרך. "כולנו?" תהתה אמא שלי. "כולכם", ענתה.

וכך, ביום נחיתתנו חיכו לנו בשדה ההורים שלי והאחים שלי. לא חלפו חמש דקות מרגע האיחוד וגומבוץ כבר החזיק בלון הליום עצום בצורת הליקופטר. "באמת תודה, סבתא של גומבוץ", אמרתי, ומייד הענקתי לה אותו בחזרה כדי שייהנו ממנו בנסיעה. פשוט כי בשלב הזה אני כבר יודעת מניסיון שאין מעצבן מבלון הליום באוטו. חוק מרפי קובע שאם יש לך בלון באוטו, בכל פעם שתסתכלי במראה כדי לראות מה קורה מאחורה הבלון יסתיר לך חצי מהמראה. שלא לדבר על בלונים מעצבנים במיוחד שלא משנה כמה שתקשרי אותם למשהו, הם עדיין ינגחו בך בכל פנייה. לפחות הזהרתי את ההורים שלי והם דחפו אותו לבגאז'.

התכנון היה לתקתק עניינים - נפגשים בשדה ויוצאים ישר לדרך, כדי להספיק לפני הפקקים של ואדי ערה. שעה וחצי והיינו בעפולה, בלי שהילדים אפילו שמו לב שהרגע תקענו אותם שוב בכיסאות שאסור לזוז מהם.

ותשמע אלוהים ותפרוץ בצחוק מרושע, ותסדר לנו פקק מהגיהינום שכמוהו לא ראינו הרבה זמן.

עוד לפני שיצאנו לדרך הציע עוז שנתחלף במכוניות כדי שהנסיעה תנוצל לשיחות בין אלה שלא התראו הרבה זמן. אז עוז התיישב באוטו איתי ועם הילדים, ואילו האופנוען זכה לנסוע עם אחינו הקטן. בהתחלה כולם היו מרוצים, אבל אז עלינו על כביש שש, נסענו שני קילומטר ונעצרנו.

שעה אחרי עמדנו עשרה קילומטר משם. אבל עדיין אופטימיים שאוטוטו זה נגמר.

שעה אחרי גומבוץ בכה, ודובוש בכה, ועוז אמר שעכשיו הוא מבין למה הוא לא הספיק לגמור את המשפט "רוצה להתחלף באוטו" כשהאופנוען אמר "כן!" ונעלם בכיוון אחינו הקטן. אני עברתי לשבת אחורה ודיקלמתי את איה פלוטו כשבע פעמים רצוף מה שלא עזר בכלל לילדים אבל שימש לי כמנטרה מצוינת למדיטציה שעשיתי לעצמי שאני לא שם.

ושעה אחרי, ושימו לב שאנחנו מסכמים כאן שלוש שעות של תקועים באוטו, גומבוץ ישן ודובוש ישן, ואחינו הקטן, שבחר נתיב נכון יותר מאיתנו ולכן היה איזה קילומטר לפנינו, התקשר לומר שהם הגיעו סוף סוף לגורם של הפקק, שזה תאונה והכל בגלל הסקרנים שמאיטים להסתכל.

"איזה עצבים", אמרתי.

"כן", הסכים אחינו הקטן, "חכי שנייה, את מפריעה לי להתרכז ולראות גם".

רר.

ככה זה נראה כשכבר הגענו. תוסיפו שלוש שעות באוטו עם שני תינוקות צורחים וזה ממש כאילו הייתם שם גם (צילומים: האופנוען)

לפחות אחרי שעברנו את זה התנועה התחילה לזוז וחצי שעה אחרי זה כבר היינו בעפולה. נאמנה להבטחתה רוחלה סידרה לנו צימר בבית שלה, כולל בקבוק יין ושתי כוסיות על כל מיטה. מהממת כבר אמרתי?

כולם היו מאוד מרוצים. גומבוץ היה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, ואמא של גומבוץ הייתה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, והאופנוען היה מאוד מרוצה כי היו שם עוד ארבעה גברים שכולם רצו להחזיק את דובוש בעודם רואים כדורסל, ואני הייתי מרוצה בטירוף כשהתברר שאמא שלי ורוחלה השתלטו לי על האמבטיות ואמא שלי עשתה את של גומבוץ בעוד רוחלה עושה את של דובוש. אחח, מי ייתן לי סבתא נמרצת כזו ליד הבית.

רוחלה הודיעה לי שהיא כבר קבעה לנו למחרת בבוקר פן בשביל החתונה. התחלתי למלמל שאיך אני אבוא לפן ועם מי אני אשאיר את הילדים, ורוחלה הצביעה על הנוכחים - סבא וסבתא של הילדים, שני דודיהם של הילדים, בעלה של רוחלה שהוא סבא מנוסה בפני עצמו וחמש דקות להגעתנו כבר ניהל שיחה מעמיקה עם דובוש, ולקינוח כמובן גם אבא של הילדים, ואמרה: "עדי, אם כל שורת הבייביסיטרים האידיאלית הזו לא נראית לך, את לעולם לא תצאי מהבית".

וואלה.

אז למחרת בבוקר נהניתי מהתחושה הלא מוכרת הזו של לצאת מהבית כדי לצאת לענייניי כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לבקש מאמא שלי לדאוג לארוחת הבוקר של הילדים. אחח, תענוג. רוחלה לקחה אותי לספרית שלה, ובעוד אני מדמיינת בעיני רוחי את דאון טאון עפולה ואיזו מספרה הומה, ואיך נמצא חניה ביום שישי בבוקר כשבטח צפוף שם, הופיע מולי השער של קיבוץ מרחביה. שלוש מכוניות חנו מתחת לעץ דקל ברחבה גדולה. "הו, צפוף פה היום", אמרה רוחלה לגמרי ברצינות. נו טוב.

שעה אחרי שבנו לבית, כשאני משוכנעת שהילדים בטח מתעלפים מגעגועים אליי.

איזה, שניהם בכלל לא שמו לב לחסרוני. אמא שלי האכילה אותם וכולם שיחקו איתם, והאופנוען בכלל ישן, נהנה מחופש לא צפוי.

במחשבה שנייה יש משהו בצורת החיים הזו של חמולה.

מייד החלטנו לשחזר את ההצלחה ויצאנו עם אמא שלי לקניות.

וכאן עברה עלינו חוויה לא צפויה בכלל, שצריך להסביר אותה. כיוון שנסענו לאיזה מקום ששוכן בין שדות, הציעה רוחלה שנוותר על הכבישים ופשוט ניסע בשדות. צריך לציין שמדובר בשדות לא מעובדים אלא מלאים בצמחיית בר, ושרוחלה נוהגת בג'יפ. וכשאני אומרת ג'יפ אני לא מתכוונת לאיזה רכב ערסי נוצץ שמגיע קומפלט עם בלונדינית מחומצנת וגישת "כבר אני עושה פה דריסת פגע וברח ובורח לצרפת", אלא רכב שטח מאובק, עם בוץ בגלגלים.

חשבנו שהיא צוחקת עלינו אבל היא באמת פנתה למה שנראה לעיני הלא מבינות כמו ערימת שיחים, ופצחה בנסיעה.

הכל היה סבבה, עד שנתקלנו בבור עצום מלא מים שהיה מוסתר בשיח. התחפרנו בתוך שנייה. רוחלה שמה גז כמה פעמים אבל רק התחפרנו יותר.

כל אחת מהנשים באוטו הגיבה בצורה אופיינית.

אמא שלי: בואו נתקשר לגברים שיבואו לחלץ אותנו.

אני (תוקעת מבט בחלון): בטוח יש נחשים בשיחים האלה. אני לא יוצאת מהאוטו. תסגרו את החלונות!!

רוחלה: השתגעתן?? אנחנו עם 4X4, בתוך שנייה אנחנו יוצאות מזה.

ותעשה רוחלה משהו עם המהלכים, ותשים גז מטורף, ותוציא אותנו מהבוץ.

מעתה היא תיקרא פה "מלכת המדבר".

טוב, עשינו קניות, שזה אומר שהייתי בסופר פארם והשלמתי את קניות הבקבוקים שלי ושאר דברים לתינוקות שאין ברוסיה, ואמא שלי לעומת זאת תקתקה כמה חולצות ורוחלה כבר הביאה אותה בשמלה. ושבנו הביתה לגלות שהילדים עדיין לא ממש שמו לב לחסרוני.

חמולה, אני אומרת לכם. ה-דרך לחיות.

ואז התיישבנו לאכול (כל גברי המשפחה - חוץ מעוז - נחרדו לשמוע שמדובר בחתונה עם תפריט חלבי ולכן רוחלה הרגיעה אותם שהיא תעשה ארוחה לפני), ואל תשאלו אותי איך זה קרה כי היא הרי הייתה כל הבוקר איתי אבל זמן קצר אחרי זה הונח על השולחן לוקוס טרי בתנור פלוס קבבים פלוס סלטים פלוס אורז פלוס פירה בטטה. אחח, תענוג.

ואחרי זה יצאנו לחתונה. ועל כך - בפוסט הבא.

והפעם - פוסט בנימה צרכנית לגמרי, שמיועד למי שאוטוטו הופכים להורים ואין להם מושג מה קונים ואיך מחפשים. קיבצתי כאן טיפים לאחת הקניות החשובות אך מבלבלות במיוחד - עגלה.

כשהייתי בהריון ראשון והגיעה העת לקנות עגלה, גיליתי שאני לא מבינה כלום. ברור שישבתי מול המחשב וגיגלתי במשך שעות, אבל כל מה שקרה היה שמצאתי המוני דעות, והמוני מותגים, ועל כל מותג יש גם עדות בנוסח "יש לנו והיא מעולה" וגם עדות "יש לגיסתי והיא ממש לא טובה". כל מה שרציתי היה רשימה שבה יגידו לי - תחפשי עגלה שיהיה בה ככה וככה, תבדקי שיש לה את זה ואת זה, וכו.

חלפו שנתיים ומשהו מאז, ועכשיו אני אחרי שני תינוקות, שתי עגלות, והמוני חברות עם עגלות. אז עכשיו אני דווקא כן יודעת מה צריך לחפש כשקונים עגלה. וכיוון שזה מידע שכבר לא מאוד שימושי לי, אבל הוא ממלא את מוחי ובימים אלה המקום שם די מצומצם, חשבתי לפרט את זה כאן, לטובת מי שצריכים לקנות עכשיו עגלה לראשונה בחייהם. בתקווה שברגע שאעביר את המידע להארד קופי מוחי יחליט שאפשר למחוק חלק ממני ולפנות מקום למידע חדש ושימושי יותר.

דיסקליימר: אני לא ממליצה על מותגים ספציפים. יש הרבה מותגים טובים, יש הרבה מותגים טובים פחות, ואני לא מתיימרת להכיר את כולם מספיק בשביל לחוות דעה. וגם: יש המוני הורים ולכל אחד צרכים שונים. אני כותבת כאן איך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי צריכה לבחור אחת היום. אני בטוחה שלהורים אחרים יש דעות אחרות וצרכים אחרים, ולכן מה שכתוב פה לא בהכרח נכון לכל אחד.

אז בואו נתחיל:

איזה סוג עגלה?

יש הרבה סוגי עגלות. יש עגלות משולבות, יש עגלות פרימיום (שיכולות להיות גם משולבות, זה לא סותר), יש טיולונים, יש עוד סוגים שאני לא זוכרת. הרבה. אז כמה הגדרות קצרות.

עגלה משולבת היא עגלה שיש לה סט גלגלים אחד, שעליו ניתן להרכיב גם אמבטיה (עריסה) לתינוקות קטנים, גם מושב טיולון וגם סלקל.

עגלות פרימיום הן עגלות של יצרנים יוקרתיים (או יוקרתיים עלק), ולהן בד"כ מרכב מרשים, גימור טוב אך גם מחיר מהמם חושים.

טיולון הוא עגלה קלה, שיתרונה בעובדה שהיא קומפקטית וקלה לנשיאה וגם זולה. רוב הדגמים הלא יקרים כוללים רק מושב טיולון ואין אופציה לאמבטיה או סלקל, ולכן בד"כ קונים אותם לתינוקות בני כמה חודשים כבר ולא למי שרק נולד, למרות שטכנית, אם מושב הטיולון נשכב ל-180 מעלות אז אפשר לכאורה גם מגיל לידה. לי זה מרגיש לא מספיק מגן על התינוק הקטן, אבל זו הרגשה סובייקטיבית שלי ומי שרוצה לחסוך יכול לעשות את זה בלי בעיה עם טיולון.

בדיעבד אני יודעת שאמבטיה, מה שנראה להורה המתחיל כאביזר חשוב במיוחד, היא כנראה האביזר הכי פחות שימושי בעגלה. יש בכלל תינוקות שהם סרבני אמבטיה - מסרבים לשכב בעגלה בתוכה. גומבוץ היה כזה, ואנחנו, שהשקענו בעגלה עם אמבטיה מפוארת, השתמשנו בה פעמים ספורות בלבד. כשדובוש נולד בכלל לא טרחתי להוציא את האמבטיה מהארגזים שהיא אוחסנה בהם. (מה עושים במקום? אנחנו השתמשנו בעיקר במנשא, בסלקל, ומאוחר יותר גם במושב הטיולון כשהוא מושטח. ובכל מקרה אני לא ממש הטיפוס של סיבובים ארוכים בגינה בחודשים הראשונים, ולכן באמת שלא הייתי צריכה עגלה עם אמבטיה בגיל הזה).

אז כשאתם באים לקנות עגלה ומקבלים דעות כמו "לא כדאי לכם כי האמבטיה שלה נורא נמוכה/קטנה" קחו בחשבון שאם אתם עדיין אוהבים את שאר מרכיבי העגלה, אז אולי כדאי לכם בכל זאת. האמבטיה היא בעצם חלק שמשתמשים בו זמן קצר מאוד (למרות שרשמית אמורים להשתמש בו עד גיל חצי שנה).

לעומת זאת, פיצ'ר חשוב מאוד לעגלה הוא סלקל שמתחבר אליה. כמעט כל תינוק נרדם בהתחלה בנסיעות, ואין מעצבן יותר אם הוא נרדם חמש דקות לפני שהגעתם, ועכשיו אתם צריכים להעביר אותו לעגלה והוא כמובן מתעורר מייד. אם מדובר במילא בסידורים ולא בטיול ארוך בעגלה, לגמרי מומלץ להעביר את הסלקל עם התינוק הישן ישירות אל הגלגלים. ככה לא צריך להעיר אף אחד, וכל הצדדים מרוצים. זה טוב גם במקרה שרוצים לנסוע במונית - הסלקל נקשר במונית, הגלגלים בבגאז', וזהו, לא צריך לסחוב עוד חלקים עליכם.

יש עגלות משולבות שנמכרות כבר עם הסלקל (רק בידקו לפני שהסלקל המוצע באמת טוב ועומד בכל תקני הבטיחות, ורצוי מגיע גם עם בסיס קבוע לאוטו), ויש עגלות שנמכרות בלי סלקל אבל אפשר להתקין עליהן סלקל ממותגים מסויימים. גם זה וגם זה בסדר, בד"כ זה בעיקר שיקולים כלכליים.

ועוד קריטריונים לבחירת עגלה:

גלגלים

רצוי שלפחות זוג אחד מארבעת/שלושת גלגלי העגלה יהיה גדול. גלגלים גדולים יותר פירושים פחות זעזועים לתינוק כשנוסעים על מדרכה לא חלקה לגמרי, מעבר קל יותר במדרגות/דרכים משובשות, וגם נסיעה חלקה יותר. ככל שהגלגלים גדולים יותר, רחבים יותר וסופגי זעזועים (כלומר, נראים גלגלים של ג'יפ), העגלה נוחה יותר.

מושב

מושב הטיולון הוא בעצם החלק של העגלה שאפשר להשתמש בו הכי הרבה זמן - מגיל קטן יחסית אם הוא נשכב לגמרי ועד הגיל שבו לא צריך עגלה בכלל, כלומר אי שם בסביבות גיל שלוש פלוס מינוס. לכן כדאי לקנות עגלה עם מושב טיולון שווה - נוח, מרופד כמו שצריך וגם שני קריטריונים חשובים:

1. שיהיו לו אפשרויות לשכיבה של 180 מעלות או קרוב לזה, מצב ביניים בין שכיבה לישיבה וישיבה זקופה. עוד מצבים זה כמובן יתרון.

2. שיהיה אפשר לבחור את הכיוון שלו - כשהתינוק יושב עם הפנים אל ההורה המסיע את העגלה (לגילאים קטנים יותר) וכשהתינוק יושב עם הפנים לכיוון הנסיעה, שיהיה לו מעניין.

סל

ככל שהסל גדול יותר, יותר טוב. כאילו, דה. קחו בחשבון שאתם רוצים לסחוב כמה שפחות - גם ככה יכאב לכם בקרוב הגב בגלל שאתם סוחבים על עצמכם תינוק רוב שעות היממה. אתם רוצים סל שאפשר לשים בתוכו את התיק שלכם, ורצוי עוד שקית. גם אם זה נראה לכם גדול במבט - תמדדו בחנות. דחפו לתוכו את התיק שלכם ותבדקו איך הוא נכנס וכמה מקום עוד יש. אם רק התיק שלכם (בהנחה שלא מדובר בצ'ימידן כמובן) בקושי נכנס, הסל קטן מדי.

צלון

שוב, כמה שיותר נפתח יותר טוב. להזכירכם, שמש לא עומדת בזווית ישרה מעל העגלה אלא תמיד מהצד, וגם, כמובן, תמיד מהצד שבדיוק ישר לעיני התינוק. אז צריך צלון שנפתח ככה שגם אם התינוק חצי שוכב, עדיין אפשר לפתוח את הצלון שיכסה חצי תינוק וכמובן את עיניו.

ידיות

יש עגלות עם ידית אחת, ויש עם שתיים. אחרי שניסיתי את שתי הדרכים, ברור לי שידית אחת זה יותר נוח. זה מאפשר להסיע את העגלה גם בעזרת יד אחת ועדיין לפנות לצדדים. שימושי במיוחד אם רוצים לדבר בטלפון תוך כדי הליכה.

קיפול

או, הגענו למה שמילים על גבי מילים הושחתו בפורומים עליו, ולא תמיד מילים רלוונטיות.

כמה דברים חשובים: יש כמה דרכי קיפול לעגלות, וכל אחת מהן טובה לצרכים אחרים. זה תלוי מה אתם מתכננים: האם העגלה תהיה תמיד פתוחה גם ככה כי יש לכם מעלית ואתם מתכננים להעלות אותה הביתה כמו שהיא ואין לכם אוטו? או שאתם צריכים עגלה שמתקפלת לממש קטן כי אתם אמורים להשאיר אותה בחדר המדרגות בכל פעם שאתם עולים הביתה או לחילופין מקופלת בתוך בגאז' של אוטו קטנטן?

אז ראשית, מיתוס. בכל פעם שאתם בוחרים עגלה בחנות תופיע מוכרת ותירה את משפט המחץ: "היא מתקפלת ביד אחת". גם בפורומים נהוג לטעון בעד/נגד עגלות בזכות יכולתן "להתקפל ביד אחת".

אין כמו לנתץ מיתוסים. הרשו לי: מי צריך את זה בכלל?

אני אגיד לכם מי צריך את זה: מי שמתכננים להשאיר את העגלה מקופלת בחדר המדרגות ולעלות הביתה עם התינוק בידיים. או אז באמת צריך להחזיק תינוק ביד אחת ולקפל את העגלה ביד שנייה (ובהצלחה עם זה. מה שנראה קל בחנות לעולם לא קל כשיש לכם תינוק בידיים).

אבל כל השאר לא צריכים את זה. אם אתם צריכים לקפל את העגלה כדי לשים אותה בבגאז', ממילא קודם מוציאים את התינוק ושמים אותו בסלקל שבאוטו, כי אחרת איך תכניסו את העגלה לבגאז'? אולי יש אימהות שיכולות לקפל את העגלה ביד אחת, אבל להכניס אותה ביד אחת לבגאז' זה כבר יותר מאתגר.

אז אם העגלה שאתם רוצים לא מתקפלת ביד אחת ואתם לא צריכים להשאיר אותה בחדר המדרגות/מחסן למטה - זה בסדר.

עוד חישובים: יש עגלות שצריך לפרק לשני חלקים לפני הקיפול. קודם להוציא את מושב הטיולון ואז לקפל את הגלגלים. זה לא בעיה אם אתם בעלי הרבה מקום. אם אתם צריכים לחסוך במקום, יש עגלות, גם גדולות שאינן טיולונים, שמתקפלות ביחד עם מושב הטיולון, וכל העניין אורך כמה שניות.

בטיחות

לוודא שהעגלה עומדת בכל התקנים, ישראלי/אמריקאי/אירופי.

טיולונים

כל האמור לעיל לא ממש רלוונטי לטיולונים. טיולונים בוחרים כי רוצים משהו קל ומתקפל למשהו קטן כמה שיותר מהר. לכן די נדיר למצוא טיולונים בעלי גלגלים גדולים או מושבים גדולים. ועדיין אפשר למצוא טיולונים עם ידית אחת או סל גדול. אבל שוב, לא אלה הקריטריונים לטיולון.

עד כאן לאיך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי קונה אחת היום. אני בטוחה שלהרבה קוראים עם ניסיון בעניין יש עוד דעות או דעות סותרות לחלוטין, וכולם כמובן מוזמנים להשאיר את דעתם בתגובות, למען יזכו הקוראים התוהים לעוד זוויות בעניין.

אני יושבת במסעדה עם חברותיי דנה ושירה. אל הקינוח מתלווה כדור סורבה לבן. אנחנו טועמות אותו ומתעלפות. יש לו טעם, ממ, אי אפשר לתאר את זה, פרי כל כך טעים.. אין דרך לתאר...

שירה: מה זה הפרי הזה? נורא מוכר

דנה: נורא טעים

אני: זה עומד לי על קצה הלשון, נו, הפרי הזה

שירה: כן, זה פרי שאני מכירה, מה זה..

אני: אולי זה הגרגר יער המקומי הזה שיש להם פה, כזה טעם מיוחד..

דנה: וממש טעים

אחרי השתפכויות מרובות (וסשן פולני למהדרין שבו אף אחת לא אכלה את הביס האחרון) אנחנו קוראות למלצר לשאול אותו מאיזה פרי עשו את הסורבה, ואני נחושה בדעתי לשלוח את האופנוען למצוא לי את הפרי המיוחד הזה בהונגרית.

אנחנו: סליחה, מה זה הפרי הזה?

המלצר: של הסורבה?

אנחנו: כן, הפרי המיוחד הזה

המלצר: אגס.

אה.

ואם כבר ענייני אוכל מיוחד: בכל סופ"ש הולך האופנוען לשוק האיכרים הקרוב לביתנו. ובכל פעם אני מדמיינת איך הוא יחזור עם מיני מאכלים אקזוטים, ירקות לא מוכרים שרגבי אדמה מעלי אדים עוד דבוקים לשורשיהם שלפני שעה עוד היו באדמה וכו. ובכל פעם הוא פורש את סליו כשהוא שב ואני מגלה שהוא קנה עגבניות ובצל ירוק. לא שיש רע בזה, אבל זה קצת פחות אקזוטי. אז אחרי שדחקתי בו להביא מהשוק דברים יותר מיוחדים כי עגבניות אני יודעת לקנות בעצמי בסופר ואין צורך לשלוח אותו במיוחד לשוק ההונגרי, הוא הזהיר אותי שיש דברים "שאני לא יודע אם את יודעת לבשל", ואני עניתי ש"מה שתביא אני אעשה מזה משהו".

אז בפעם הבאה שהאופנוען הלך לשוק הוא חזר עם העגבניות הרגילות, אבל גם עם עוד דברים:

(צילום: האופנוען)

עלי שום ירוק, עלי תבלינים למינהם, גבינה מחוררת עשויה מחיה שאינה פרה (האופנוען לא הצליח לתרגם, הוא אפילו לא ידע אם זה מה או מו), וערימה עצומה של אספרגוס לבן (רק חלק בתמונה).

פחח, אמרתי, זה אתגר זה? אין בעיה.

אה, אמר האופנוען, יש עוד משהו, והטיל גוש בשר אדמדם על השולחן.

מה זה? תהיתי.

"גע גע", ענה האופנוען בניב הגומבוצי השגור בביתנו.

Dohhh!

מה לעזאזל עושים מברווז?

וגם, קצת ריחמתי עליו, מתברר. ברווז. ברווז קטן ומסכן, בטח היה חמוד, ועכשיו החזה שלו פרוס אצלי על השולחן. גע גע.

דבר ראשון דחפתי את הברווז אל הפריזר. נתמודד עם זה ביום שייגמר כל הבשר האחר בפריזר.

השאר היה לא בעיה בכלל: עלי הבזיליקום ועלי השום הירוק הפכו לפסטו שום ירוק. את הפסטו מרחתי על הגבינה המחוררת, יצאו סנדוויצ'ים יוקרתיים.

נפניתי אל האספרגוס. אביב הוא עונת האספרגוס, וכל מסעדות העיר מציעות עכשיו משהו עם אספרגוס. שווקי העיר מציעים כמויות עצומות של הזרים הלבנים האלה, ובמחיר מצוין (פחות מעשרה שקלים לזר ענק של קילו), והאופנוען התלהב וקנה כמה קילוגרמים.

שבוע אכלנו רק דברים עם אספרגוס.

ביום הראשון אכלנו את זה:

סלט ירוק עם אספרגוס מוקפץ (מתכון שלקחתי מספר בישול שבדי יוקרתי. הייתי מצלמת את העמוד אבל יש רק שני קוראים דוברי שבדית שאני יודעת עליהם בבלוג, אז אין לי כוח להתחיל לצלם וכו. עם פורד והדר הסליחה. כשתבואו לבקר אגיש לכם את הסלט הזה כפיצוי).

 וביום השני אכלנו את זה:

אספרגוס מוקפץ עם טופו ונודלס (בתמונה: לפני הנודלס).

וביום השלישי אכלנו את זה:

פסטה עם אספרגוס, עגבניות, תרד ושמנת. מתכון שמצאתי ברשת ואז עירבבתי עם מתכון מספר הפסטה הגדול.

וביום הרביעי חטפתי קריזה לגלות שהשתמשתי רק בחצי כמות של האספרגוס ולכן עשיתי מרק אספרגוס (המתכון היחיד שמצאתי ברשת שלא דרש שמנת) עם כל מה שהיה במקרר.

לא שזה משנה, כי יומיים אחרי הופיע האופנוען עם ערימה חדשה של אספרגוס וממש הופתע לראות שאני לא קופצת משמחה.

בקרוב אעשה עוד מרק.

ואחרי שלקח לי רק כמה חודשים לסיים את החלק החמישי של "שיר של אש ושל קרח" (אלף עמודים באנגלית כשאת בחופשת לידה. ניד איי סיי מור?), סיימתי ביומיים את נוילנד של אשכול נבו.

אני חייבת לומר משהו על אשכול נבו. זה סוג של בון טון לעקם את האף באנינות ולקרוא לספריו ספרי טיסה, ואני חייבת לומר שאני לא מסכימה. זה נכון שהם קריאים כמו ספרי טיסה (ומה רע?), ונכון שהם לא ספרים של גרוסמן, אבל הם לא ספרי טיסה. הם ספרים נעימים, מאוד ישראלים (במובן זה שעלילותיהם מחוברות בקשר הדוק להוויה הישראלית, ולא כמו ספרים אחרים שבאותה מידה ניתן היה להציב את דמויותיהם בעיר אחרת בעולם למשל), ששפתם מצד אחד קריאה כמו ספר טיסה אך מצד שני היא גם עברית יפה ולעיתים מתנגנת ולעיתים משחקת בשפה כמו שרק מי שיודע לכתוב יודע לעשות. 

(והנה דוגמה למשחק מילים חמוד, בקטע שבו המספר מתאר את חופשת הלידה שלקח:

"היא תיכננה את זה מראש, כמובן. נכנסה להריון בדיוק בעיתוי שיאפשר לה לחזור לעבודה כשהוא יצא לחופשת הקיץ מבית הספר. וכך היה. הילד והוא כרתו להם ברית בין הבקרים"

 עמ' 78

והנה דוגמה לכתיבה שהיא שירה:

"עוד נגיעה קטנה בחלמון הכאב, ענבר חשבה, והכל יישפך ממני החוצה"

עמ' 197)

הספר, כמו כל ספריו של נבו שקראתי, שזור משחקי ביטויים ושירה בכתיבה, וזה מקסים בעיני.

ובכלל יש משהו בכתיבה ובסיפורים של נבו שמאוד מדבר אליי. הוא מאוד צבר ישראלי, ועושה רושם שהוא עובר את כל תחנות חיי בדיוק באותו זמן. ארבעה בתים וגעגוע דיבר על צעירים וסטודנטים רגע אחרי רצח רבין, על ההלם שתקף את כולם, ומשאלה אחת ימינה עסק בזוגיות ובהתיישבות, והנה נוילנד עוסק בהורות ובהגירה, שני נושאים רלוונטים לי.

אלא מה, שבעוד מארבעה בתים וגעגוע התרשמתי מאוד, כי נבו מעלה שם הבנות והגות נוגעת ללב שהסכמתי איתה מאוד, וממשאלה אחת ימינה פשוט נהניתי, כי יש שם סיפור מאוד מעניין, אז בנוילנד משהו לא בדיוק עשה לי את זה. כלומר, עדיין נהניתי מהעברית ומחלקים מהסיפור, אבל בכללי, משהו היה פחות טוב מספריו האחרים. כאילו הפמיליאריות שהוא כותב בה קצת עברה את הטעם הטוב, וקצת יותר מדי קלישאות ישראליות נשפכו לספר. אבל אולי זו רק אני.

ועם כל זה אני חייבת להצדיע לחלק מהתובנות שלו. יש שם הרבה משפטים נכונים ומדאיגים. על האלימות וחוסר הסבלנות, על מה שהמצב הביטחוני עושה לישראלים, על הורות בצל המצב ועל הקשר היהודי לנדידה.