עדי בעולם

בביקורם האחרון כאן העניקו ההורים שלי מתנה מצוינת לגומבוץ: איכר הנוסע בטרקטורו, ומסיע את חיות החווה עימו.

מדובר במתנה מעולה. הטרקטור נוסע ומפסיק לנסוע בלחיצת כפתור, תוך רעשים אותנטים, ובנוסף אפשר ללחוץ על הצופר שמשמיע צפירה אימתנית ומדליק אורות, ובנוסף לחיצה על האיכר או החיות מפיקה מהם את קולו של כל אחד (האיכר שר בלה-לה-לה את הדוד משה, והחיות משמיעות קולות אופיינים.

גומבוץ מאוד אוהב לשחק בזה, וגם אנחנו התלהבנו, עד שבחנו שוב את חיות החווה.

כן, זה אותו צעצוע שחגית כתבה עליו לפני חודש. בחווה הזו יש סוס, פרה, כבשה, תרנגולת ו - היפופוטם.

מה עושה היפופוטם בחווה?

ובכן, על הציור של הצעצוע מצוירות כל חיות החווה. אלא שבמקום ההיפופוטם מופיע חזיר. אם לוחצים על ההיפופוטם, הוא משמיע נחירות חזיר. במילים אחרות, מישהו גייר את הצעצוע הזה והחליף את החזיר בהיפופוטם.

ההיפופוטם המושתל. סובל מבידוד חברתי בשל היותו שונה

וזה מוביל אותנו לשאלה מאוד עקרונית: האם באמת עדיף לגדל ילדים בורים, שחושבים שהיפופוטם הוא חיית חווה, מאשר לחשוף את ילדינו הרכים לחתיכת פלסטיק בצורת חזיר?

התורה אוסרת על מאכל חזיר ומגדירה אותו טמא. אבל האם התורה דיברה גם על צעצוע פלסטיק בצורת חזיר?

אני מניחה שמגיירי הצעצוע חשו אחת משתי בעיות: עצם המשחק בצורת חזיר הוא בעייתי כי צריך ללמד אותם שחזיר זה אסור, או שלמה ליידע את ילדינו שיהודים הם לא היחידים בעולם ויש גם אנשים שאוכלים חזיר.

כך או כך, זו בחירה בעייתית.

אני יודעת שיש ציבור שלם שלא יכניס צורה של חזיר הביתה, כי אסור לאכול והכי טוב להיות קיצוניים. או במילים אחרות, מעדיפים לפחד מחתיכת פלסטיק מאשר להניח שאנשים וילדים יודעים להבחין בין צעצוע קטן לאוכל.

ואני יודעת שיש ציבור שלם שמעדיף לא להודות שיש בעולם גם לא יהודים. רק היהודים קיימים, והם מרכז העולם. עם כזו גישה מתנשאת אין להתפלא על תופעות מכוערות כשהילדים יגדלו. מכוערות במובן גזעניות, אם לא היה ברור.

אפשר לטעון נגדי שאני לא מגלה רגישות לעניין כי אני לא שומרת כשרות. אבל אני חושבת שההפך. שאם הייתי שומרת כשרות, אדרבא, הייתי שמחה להסביר לילדיי את ייחודינו כיהודים - יש בעולם יהודים ויש בעולם לא יהודים. אנחנו, היהודים, לא אוכלים חזיר. הגויים כן אוכלים. ולמרות ההבדלים, כולנו בני אדם. האין הזו העמדה המתבקשת שכל הורה יציג מול ילדיו, דתי או לא דתי, שומר כשרות או לא שומר כשרות?

חיות החווה אחרי התהפכות מצערת. לכל החיות שלום. חבל, כבר תיכננו להכין קתלי היפופוטם.

אנחנו החלטנו מה נעשה, ואנחנו מקפידים לקרוא להיפופוטם חזיר, בייחוד כשגומבוץ לוחץ עליו ומאזין לנחירות החזיריות שלו. יום אחד נראה לו חזיר רגיל ונסביר לו את ההבדל. במקרה יש לנו גם היפופוטם אחר, צעצוע אמבטיה אפור, ולו אנחנו קוראים היפופוטם.

אולי יטענו נגדי שיצאתי מפרופורציה, שזה רק צעצוע, אבל אני לא חושבת שכך. אני חושבת שזה עוד צעד קטן בשורה של צעדים קטנים במדרון חלקלק ומסוכן. במקום בו מעדיפים לגדל ילדים בורים יצמחו מבוגרים ללא שכל. ויום אחד, גם משטר טוטאליטרי.

קבעתי פליידייט לגומבוץ עם חברתי ובנה. הם לא ישראלים או יהודים. אין לי מושג מה אומר לה, כשהיא תרים גבה תוהה מול ההיפופוטם הזה. היא אירופית תומכת ישראל, חושבת שטוב שיש מדינה אחת דמוקרטית מתקדמת באזור. חשבנו על זה, ופשוט אין דרך להסביר את היעלמות החזיר בלי להישמע כאילו אנחנו איראן. איך אני מסבירה לה את זה?

כן, זה היה פוסט בנימה יותר רצינית ממה שבד"כ מופיע כאן. בפעם הבאה - חזרה לאסקפיזם.

אחרי שנתיים שאני מתעלמת מחלון ה"תוכנת הנורטון אנטי וירוס שלך לא מעודכנת, לחץ כאן לחידוש המנוי" במחשבת "המחשב דווקא מסתדר גם בלי זה", נכנע הלפטופ המסכן שלי ועכשיו הוא גוסס מאיזה וירוס. כמו שאומרים, כמעט הצלחתי ללמד את הסוס לא לאכול ואז הוא מת. על הצד הטוב של העניין במילא הייתי אמורה לחדש את הלפטופ שלי אז יצא שקניתי אחד חדש קצת לפני שתיכננתי (שטויות, לא נאכל החודש). על הצד הרע של העניין ברור שלא גיביתי כלום, ומעבר לכל תמונות כל הטיולים, מדובר באלפי תמונות המתעדות את עשרת החודשים הראשונים של גומבוץ. שנאמר - בעע. אני מקווה להצליח להעביר את הכל לפני שהווירוס יגמור את המחשב לגמרי.

מן הסתם עוד המון דברים שאני אזכר בהם רק כשאצטרך אותם יאבדו עם המחשב (כבר עכשיו אני נזכרת בכל מיני קבצים ובכל המוזיקה שבאייטיונס ובעונות של אנג'ל ששמרתי ליום שבו יהיה לי זמן לראות. אוף). כן, אני יודעת, מעתה תמיד לגבות.

כמה דברים שכדאי לכם לעשות אם אתם בזמן הקרוב בלונדון:

1. במוזיאון להיסטוריית הטבע או איך שלא מתרגמים את Museum of Natural History יש תערוכה של צילומי טבע וחיות נשיונל ג'יאוגרפיק סטייל מאוד יפים, שמציגה עד מרץ. כולל שתיים-שלוש תמונות מישראל (מי ידע שיש לנו כל כך הרבה ינשופים בארץ). אם אתם עם ילדים אז המוזיאון בכלל שווה ביקור, הוא מאוד מעניין והבניין מרשים. מה שכן, אם אתם הולכים בסופ"ש תבואו מוקדם, על הפתיחה, כי ב-12 יש כבר תור עצום לתערוכה הזו.

2. בגלריה הלאומית לפורטרטים NPG יש תערוכה של צילומים, פורטרטים כמובן. מאוד יפה ויש גם שניים שלושה צילומים מישראל. אחד מהם קצת עיצבן אותי כי הוא מודפס בגודל ענק, רואים בו חייל מגל"צ בשם עידו, והמציגים הפכו ללא בושה פריזמה, כלומר עשו פליפ לתמונה. רוב המבקרים לא מבחינים בזה אבל אני ממש חטפתי קריזה מזה שהכומתה בצד הלא נכון ומזה שבסיכה של גלצ האותיות בכתב ראי.

3. מקום חביב לארוחת בוקר: כבר המלצתי בפוסט קדום של ביקור בלונדון על ה"ברקפסט קלאב" שבסוהו, אבל מתברר שיש לו גם סניף באיסט לונדון, באזור אנג'ל, הרבה יותר מרווח ונעים. המקום כולו בעיצוב של אייטיז ומוזיקה של אייטיז, ויש לו תפריט מקורי ומצוין. למשל, פרנץ' טוסט בננה ובייקון (מצטערת חן). נשמע מוזר אבל ממש טעים.

(צילום: האופנוען)

והעיצוב והמקום:

4. בתיאטרון הלאומי יש תצוגה של צילומי נוף מכל בריטניה. חביב, בחינם, אבל שווה לעבור רק אם במקרה אתם כבר בסאות' בנק, בדרך לטייט מודרן או משהו.

5. אם אתם מטיילים בלונדון עם ילדות שאוהבות דובונים ושאר סטאפד אנימלס (או שבעצם גם בנים אוהבים דברים כאלה? אני כה לא מבינה בגילאים שמעבר לתינוקות), יש חנות חמודה בקובנט גארדן שנקראת "בנה לך דובון" בתרגום חופשי. החנות בנויה בתחנות. קודם כל בוחרים את החיה - דובון, כלבלב, ארנב וכו - ואת הצבע שלה, ואחרי זה ממלאים אותה בחומר מילוי, ואחרי זה בוחרים להם בגדים, אפשר לבחור גם לשים בהם רמקול קטן שידברו, וכמובן שאפשר לבחור את המילים שיאמרו, ויש גם נעליים, אביזרים, ושאר דברים שכל חיה ממולאת בדיוק צריכה. בקיצור, מסחטת כספים מהוקצעת, אבל נראה לי שילדים ממש ייהנו. ואז כמובן יזנחו את הדובון אחרי זמן קצר אבל נו.

סחבנו את גומבוץ לראות איתנו את מנצ'סטר יונייטד-טוטנהם בפאב.

אני, לפני שיצאנו: אז את מי תעודד גומבוץ? את טוטנהם או מאנ-יו?

האופנוען, בקול רועם: ברור שאת טוטנהם, מה את מכניסה לו רעיונות לראש שיש אופציה אחרת!

בפאב התנהג גומבוץ למופת וישן את כל המחצית הראשונה, למרות הרעש.

(מצטערת על האיכות, שכחתי את המצלמה וצילמתי בסלולרי)

ובמחצית השנייה נהנה מבננה מעוכה ביוגורט וממקום הצפייה הכי טוב בפאב:

אממה, באיזה שלב לקראת הסוף הספרס שלחו כדור אל החיבורים, שלא נכנס, וכל הפאב שאג באכזבה. גומבוץ פרץ בבכי עז כי הוא קצת נבהל, וגם אבא שלו כמעט בכה מהפספוס, וזזנו הביתה. לא נורא, בפעם הבאה וכו.

פוסט הספרים המובטח מתבשל לו ממש באיטיות, ובינתיים סיימתי את לוליטה (כן, לא קראתי אותו עד עכשיו. פשוט ראיתי את הסרט בימי לימודי הקולנוע שלי וסברתי שאותו דבר. ומתברר שעם כל הכבוד לקיובריק, אפילו הוא לא הצליח להעביר את הגדולה), שאין ספק שמדובר באחד בספרי המופת שקראתי. וגם התרגום הוא סוג של מלאכת חיים, הרי מדובר בספר מלא במשחקי מילים ובחידודי לשון, והמתרגמת הצליחה לשמור על תחושה של יצירת מופת. וכל זה ראוי עוד יותר לתשואות כשמתברר שנבוקוב כתב את הספר באנגלית, שהיא אפילו לא שפת האם שלו. וואו.

אחת המשימות של האופנוען בחודש שבו הוא חיכה לי בלונדון הייתה לקנות אוטו. הוא הלך לסוכן מכוניות משומשות וחזר עם הבשורה המשמחת שהמכוניות פה עולות הרבה הרבה הרבה פחות מבישראל. יצא ששידרגנו מהמשומשת הקטנה שהייתה לנו בארץ למשומשת יותר חדשה ויותר גדולה. סוכן המכוניות הוסיף גם ג'יפיאס ושאר אביזרים טקטיים ויצא שיש לנו אוטו ממש כמו חדש, הכי שווה שהיה לנו עד עכשיו.

כן, אוטו מהמם יש לנו. ורק דפקט אחד רציני יש לו: ההגה מותקן במקום הלא נכון.

האוטו. כמו חדש, אבל הפוך.

עת נחתתי בלונדון עם גומבוץ ציפה לנו האופנוען בשדה עם האוטו החדש. אחרי שהטענו את המזוודות ואת גומבוץ נפניתי אל הדלת של המושב ליד הנהג. "או", אמר האופנוען בחיוך רחב, "אני רואה שאת כבר רוצה לנהוג". הצצתי בחלון והסמקתי לגלות את ההגה מציץ עליי בחזרה. "לא", מלמלתי, "רק התבלבלתי בכיוונים". נסוגתי לאחור מהר אל הצד של הנהג, זה שבלי ההגה. גם הגה הפוך וגם כולם נוהגים בנתיב השמאלי, זה לא בשבילי.

חודש וחצי ישב האוטו חונה ומחכה לי. מדי יום הבטנו אחד בשנייה והמשכנו הלאה. אבל אחרי שחיכיתי שבוע שלם עם נעליים מפוזרות על כל הרצפה לאופנוען שיסיע אותי לאיקאה בסופ"ש לקנות מדף לנעליים, ואחרי שלקחתי מונית הלוך חזור לקניון שמחוץ לעיר ובזבזתי על זה את כל תקציב הקניות שלי (אין אוטובוס ישיר והטיוב בלתי אפשרית עם עגלה), הבנתי שאני חייבת לנהוג הלאה.

הבעיה היא, ובכן, שבחודש וחצי שחלפו דבר לא השתנה. הבריטים עדיין נוהגים הפוך ואני עדיין לא התרגלתי. בכל פעם שחציתי כביש הסתכלתי קודם כל לכיוון הלא נכון. בכל פעם שמישהו עצר לי במעבר חצייה שלחתי תודה אל חלון הנהג ונחרדתי לגלות שאף אחד לא יושב שם. רק אחרי זה נזכרתי שהנהג יושב בצד השני. בכל פעם שנסעתי עם האופנוען באוטו שלנו ניסיתי קודם להיכנס למושב שלו, עם ההגה. ואז שוב, חיוך רחב שלו, ואני עוברת סמוקה אל המושב השני.

צומת טיפוסי בלונדון. מה לא בסדר בתמונה?

אבל אין ברירה, אני מתה להגיע לקניון עם תקציב קניות שלם.

אז בליל שבת אחד, כשהכבישים ריקים יותר, הסיע אותי האופנוען לשכונה מרוחקת יחסית מהמרכז, שקטה ורחבת רחובות. הוא חנה ברחוב צדדי ופינה לי את מושב הנהג. הו מאדרה דה דיוס, לו רק היה מנהג יהודי להצטלב.

תמיד חששתי שאם ההגה הפוך אז הכל יהיה הפוך - כלומר גם הדוושות, שייצא שהשמאלית היא הגז והימנית היא הברקס. במזל גדול, מתברר שלא. אם זה היה ככה, סביר להניח שהייתי מתניעה ומסיעה אותנו ישירות אל המכונית שחונה שלפנינו, בלי שנייה למצמץ אפילו. אבל לפחות הדוושות באותו מקום. פוו, אנחת רווחה אחת.

על כל פנים, זה כאמור אוטו שלא נהגתי בו מעולם ואני לא מכירה אותו. התיישבתי ולחצתי על הכפתור שמתניע. האוטו כבה מייד. "לא", אמר האופנוען, "האוטו כבר דלק". אכן, התחלה מעולה.

אז בסוף יצאנו לדרך. האופנוען בחר רחוב מספיק רחב וחד סטרי, שזה מצוין כי לא הייתי צריכה להתלבט איזה נתיב באיזה צד הוא שלי. הבעיה התחילה בקצה אותו רחוב. "שמאלה", אמר האופנוען בטון של מורה נהיגה, "ותזכרי שאת צריכה לפנות מהפינה השמאלית של הרחוב אל הצד השמאלי של הרחוב הבא". מזל שהוא הזכיר לי, כי כבר תיכננתי לפנות למרכז הרחוב. "ידעתי את זה", רטנתי בכעס.

הפנייה עברה בשלום, והאופנוען, כולו מרוצה מעצמו, אמר, הפעם כבר בטון של טסטר, "בכיכר תקחי ימינה". הידעתם שכיכרות באנגליה עוקפים משמאל, לא מימין? ובכן, אני לא. אבל גיליתי את זה בזמן לפני שהרגתי את כולנו.

האופנוען, שעירערתי לו קצת את השאננות עם חציית הכיכר, נותר מחזיק בידו את הידית של הדלת שלו במשך הנסיעה הלאה. אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי, הצלחתי לעבור כחצי קילומטר בלי להתנגש בכלום, כל הכבוד לי, איך אני נוסעת יפה בלונדון... "תיזהרי, תיזהרי", זעק האופנוען. "את עוד שנייה מגלחת את המכוניות משמאל". פחדן עלוב, האם אני הוצאתי מילה כשהוא החליט לנסות את האופנוע ושכח שאני מאחוריו? בוודאי שהוצאתי, דפקתי נאום שלם בצרחות, אבל הוא לא שמע בגלל הקסדה והרוח ולכן זה לא נחשב.

אקיצר, מתברר שאין לי שום חוש לאיפה נגמר האוטו משמאל. כלומר, חשבתי שאני מרגישה את זה, אבל אובייסלי הרגשתי את זה לא בדיוק איפה שהאוטו באמת נגמר. אופס.

בשלב הזה כבר היינו ברחוב סואן ומלא מכוניות. לא כיף בכלל, ואף אחד מיושבי האוטו לא נהנה. חוץ מגומבוץ, שישן, וכך נחסכה ממנו טראומת ילדות.

רחוב סואן. האם אתם מרגישים נינוחים בכביש הזה?

גם האופנוען וגם אני כבר השתוקקנו לסיים את הנסיעה. כך שבשלב הזה הוא אמר "הביתה. את יודעת איפה זה?" ובכן, אני יודעת, ואם הוא היה נוהג הייתי יכולה לומר לו בדיוק איך לנסוע. אבל באותו רגע, שיא הסטרס, עת הייתי עסוקה בעיקר לא לנגח את המכוניות שמשמאלי ובה בעת להישאר בנתיב שלי, הדבר האחרון שיכולתי לעשות הוא גם לנווט. "קחי ימינה בצומת", נאנח האופנוען. הידעתם שבצמתים באנגליה אין רמזור ימינה (שזה כמו שמאלה בישראל), אלא צריך לעצור באמצע הצומת ולחכות שייגמרו המכוניות שבאות ממול? אז עצרתי. מתברר שחסמתי את הנתיב מאחוריי. אז התקדמתי. מתברר שהתקדמתי יותר מדי וכמעט פיספסתי את הפנייה. אז סובבתי קצת את ההגה. כמעט גרמתי התקף לב לנהג שבא מולי. האופנוען גנח בחולשה.

טוב, בסוף הגענו הביתה. "היה מצוין", זייף האופנוען חיוך תומך. "את חייבת לנסות שוב. ואת יודעת מה? הכי טוב שתהיי לבד".

אוטובוס. מה רע באוטובוס? עדיף לנסוע באוטובוס. ושימו לב, נתיב התחבורה הציבורית נמצא כמובן משמאל. כן, זה מה זה ברור.

בפוסט הבא, בין היתר: טיפים חביבים ללונדון, אם במקרה אתם בדיוק שם.

טיול בהייד פארק

(צילומים: האופנוען)

תה, קפה וסימילאק בנוטינג היל

(צילום: האופנוען)

 שוק פורטובלו

מצאנו שם חנות עיצובים מגניבה

קנינו בה שעון, שכבר תלוי אצלנו על קיר המטבח

רשת המסעדות הכי ידידותית עד כה להורים עם ילדים: וואגאמאמה. תמיד יש מקום, תמיד יש כיסא תינוקות, תמיד נעים.

מרק דאמפלינג. יודעים לסדר בצלחת, אין מה לומר.

יום אחרי כריסמס, ארוחת צהריים בפאב

תמיד חשבתי שלונדון בחורף זה כמה ימי שלג והשאר עשר מעלות נוחות. נחתתי לכמה שבועות של טמפרטורה מסביב לאפס וסופות שלג תדירות. מה נהיה?

נאלצתי להחזיר לגדולתן את נעלי השלג שלי משבדיה.

התהלכתי בהן בנוחות, הודעתי לכולם שחם לי ברגליים ולקינוח הסברתי ש"ככה זה אצל השבדים, עושים נעליים לחורף כמו שצריך". שמע אלוהי הג'ינקס ומייד קרע נעל אחת חצי דרך בין הנעל לסוליה. מהמם.

מקווה שלא תהיה עוד סופת שלג בקרוב.

סוף סוף תמונה פרונטלית של גומבוץ בעגלה:

אין מה לדאוג - הוא ישן באיגלו שלו בכיף. התעורר רק כשנכנסנו לחנות מחוממת.

 חברים עשירים של האופנוען נתנו לנו במתנה שמפניה מואט אנד שנדון מסדרת וינטייג' של החברה. זה הבקבוק הכי יקר שאי פעם היה לנו בבית ואם זה היה תלוי בנו, זוג פולנים (כלומר הונגרים) שכמונו, לא היינו פותחים אותו לעולם, כי צריך לשמור בקבוקים כאלה לאירועים שיצדיקו אותם. כלומר בחתונתו של גומבוץ נשלוף את הבקבוק ונהרהר אם זה מספיק ראוי לפתוח אותו ואם לא כדאי לחכות עוד קצת.

החברים כנראה מכירים אותנו טוב כי כשקיבלנו את המתנה הם הבהירו שזה מיועד לערב השנה האזרחית, ולא הותירו מקום לספק לגבי מתי לשתות את זה. אז בידיים רועדות פתחנו אותו אתמול. שנה טובה! 

(יגאל, אלו הן הפטריות הממולאות לפי המתכון שלך)

  וקטע וידיאו אחד:

אחרי כל הפעמים ששמעתי שירי כריסמס בכל חנות אפשרית, נבחר השיר הכי חביב עליי: רודולף אדום האף. סיפורו של האייל רודולף, הסובל מבידוד חברתי, לעג ונתק, רק בגלל שאפו זוהר קלות, בעיה שהייתה נפתרת עם טיפול פנים ראוי. יום אחד מגיע זקן מפורסם, ומציע לרודולף הבודד, המשווע לחברה, קבלת לגיטמציה דווקא בגלל הפגם הפיזי שלו: הוא מציע לו להוביל את המזחלת שלו בזכות האור של אפו. רודולף מסכים, והפלא ופלא, "חבריו" האיילים מקבלים אותו לפתע ואף הופכים אותו לגיבור תרבות, רק בגלל שהוא קשור לסלבריטי. עוד דוגמה מכעיסה לתרבות הידוענים, השטחיות של הנוער והערצת הפרסום. מפחיד מה שקורה לדור הצעיר.

(נוט טו סלף: לא לכתוב פוסט אחרי שאני שותה הרבה אלכוהול)