עדי בעולם

סוף פברואר, אנחנו במלון בגבול אוסטריה.

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד שולחן של ארבעה אוסטרים מבוגרים. גומבוץ מסתכל עליהם ועושה פרצופים חמודים. הם מחייכים אליו בחזרה ומדברים עליו בגרמנית בשולחן "איזה מתוק". אני מחייכת אליהם, ואז תוהה: אם הם היו יודעים שהוא יהודי, הם גם היו מחייכים אליו ככה? ואם זה היה לפני 70 שנה, האם הוא בכלל היה מורשה להיכנס לכאן? והאם הם היו חושבים שהוא חמוד?

אני מנהלת שיחה עם האמא הגרמניה בגן ותוהה למה היא לא שלחה את הילד לגן בגרמנית כשיש כאן כל כך הרבה כאלה.

האמא הגרמניה: הייתי ב(נוקבת בשמות שני גנים) והם לא מצאו חן בעיני

אני: אבל יש עוד גנים בגרמנית, נגיד הגן האוסטרי

היא: אוסטרי זה לא גרמני

אני: כן, אבל זה בגרמנית, לפחות השפה הייתה נשארת אותו דבר בשבילו

היא: גרמנית אוסטרית זה לא גרמנית אמיתית! יש אוסטרים שאני מעדיפה לדבר איתם באנגלית עם הגרמנית המגוחכת שלהם!

(אני עוצרת את עצמי מלשאול אם זה ככה אז מה זה היה הקטע הזה עם האנשלוס)

איך אומרים סייל בהונגרית? אקציו. הכוונה שנפטרים מעודפים.

"אויש, זה נשמע כמו אקציה", אמרתי לאופנוען בחלחלה. "זה מגיע מאותה מילה", אמר.

אני מקפידה לעשות קניות באנגלית. אני פשוט לא מסוגלת לחזור על המילה הזו ולשמוח.

ועכשיו, לפוסט השנתי הקבוע. צר לי לומר שעוד אין חדש.

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך...". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושתים עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 70 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

עוד על שואה.

זה יום השואה השלישי שאני מפרסמת בו את הפוסט הזה. אני אמשיך לעשות את זה כל עוד יש לי תקווה לספר לסבתא מה קרה לאבא שלה.

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת, כזו שהפיתרון שלה עורר שאלה בכל אחד מהמשפחה שלי. מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך...". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושבע שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס. המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 65 שנים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

בימים האחרונים מדברים הרבה על טראומת הדור השני לשואה. אני דור שלישי, ואפילו אני לפעמים לא משתחררת מהצל הכבד הזה. למה, למה המילים תפוח אדמה, סבון, כלבים או טלאי תמיד מעלים דבר ראשון בראש גדר ומחנה ריכוז? כתבתי פעם פוסט גם על השואה שלנו, ומאז אני פשוט לא יכולה לכתוב יותר על ההרגשה שלי בנושא. הפוסט ההוא מיצה את זה.

זה התחיל במידע מודיעיני: ישראלי שהגיע אל נחשון סיפר לו שיש בחור ישראלי בשטוקהולם שפתח חומוס בר ישראלי לכל דבר. לקח לנו שלוש דקות מרגע קבלת המידע ועד ההחלטה שלשם הולכים לארוחת צהריים, אפילו שזה במרחק חמש תחנות סאבווי מאיפה שהיינו.

כשהגענו אל המקום ראינו מקום קטנטן, ארבעה שולחנות, ומאחורי הבר בחור עם תספורת שאפשר להגדיר אותה רק "תל אביבית".

"היי", אמר נחשון.

"היי" ענה הבחור.

"שלום", ניסה נחשון בעברית.

"שלום", ענה הבחור במבט חושד ועיניים מצומצמות, כך שלא הצלחנו לקבוע אם הוא ישראלי או לא.

"מה עניינים", ניסה אורן.

"סבבה" ענה הבחור.

"מצאנו!" החלפנו חיבוקים בחבורה.

לקחנו חומוס פטריות, חומוס בשר ושקשוקה. אחרי שהזמנו גילינו שמגיע לשולחן אוטומטית פיתות וחמוצים (!) שזה אולי טריוואלי בתל אביב, אבל משול לאירוע קוסמי נדיר בממלכת הבלונדינים קמוצי הארנק. בינתיים הישראלי (שהתברר ששמו נמרוד) החליף את המוסיקה ברקע לאהוד בנאי והגיש את החומוס, שהוא עושה בעצמו.

היה הלאנץ' הכי ישראלי שהיה לי מאז הביקור האחרון בישראל. (הסבר לישראלים שבארה"ב: להבדיל מהגאות במקומות ישראלים אצלכם, פה פשוט אין מקומות ישראלים). נמרוד הבעלים סיפר שלאט לאט מגיעים למקום עוד ועוד ישראלים ששומעים על זה מפה לאוזן, ושגם שבדים באים, כי הם מתים על חומוס (?).

אחרי כל ההמלצות שראיתי בישרא, החלטתי לבדוק את הסידרה הזו, "האוס". אז בינתיים ראיתי פרק אחד, ואני מודה שהתלהבתי. קודם כל יו לורי, שרק בשבילו אני אראה הרבה תוכניות. אבל גם הדמות שלו מרתקת, ומאוד מתאימה לאיך שהוא משחק. איזה כיף.

סיימתי את "בלונדיניות ברגדורף", ספר קליל ומשעשע. בהתחלה קצת לא סבלתי אותו, כי הגיבורה עלתה לי על העצבים, אבל אחרי זה הבנתי שבעצם זה כמו הסרט "קלולס", שהגיבורה היא צפונית להחריד וחייבים לצחוק מזה. הספר אגב מביא את את עלילותיה של בחורה עמוסת כסף בניו יורק, שחברתה הטובה היא יורשת רשת בתי כלבו ענקיים ומיליארדי דולרים (כלומר, מעין פאריס הילטון). הסטנדרטים שהן חיות לפיהם מאוד שונים מהסטנדרטים של חיי האנשים הרגילים (לטוס לצרפת בטיסה מסחרית במקום במטוס פרטי?? הו, הזוועה). והספר, כמובן, גם עשה לי חשק לקניות. אין חדש תחת השמש.

לארוחת הבוקר היום נקנתה גבינת כבשים באסקית, שאלבר, הצרפתי מהמעדנייה מול הבית, המליץ לאכול אותה בטמפרטורת החדר. גבינה פשוט מעולה. נקראת "באסקייר" או משהו כזה. חתיכה קטנה שווה את משקלה בזהב, אבל נו, למען הסקרנות.

אז קודם כל, הסבר: מה עשה מוביל מצעדים כמו עידן רייכל בשטוקהולם הנידחת מבחינת ישראלים? ובכן, בשבוע וחצי האחרונים התקיים בשטוקהולם פסטיבל המזרח התיכון. באורח פרופורציונלי, היה הפסטיבל מלא כולו בתרבות של שכנינו: דוכנים של מוסיקה ערבית, בקלאוות, ספרים בערבית ושאר דברים פחות אטרקטיבים לישראלים. אממה, כיאה לשבדים ממוצעים שאינם מבדילים בין ערבי לישראלי, שהרי כולנו אותו דבר, הם שיבצו בלוח ההופעות (בונוס: כולל שתי מילים בעברית) את מיטב האמנים ממצרים, איראן, לבנון, סודן, והופה - עידן רייכל מישראל!

מי אני שאלין על זה שבטעות הביאו לנו את עידן רייכל. ברור שהלכתי. וסחבתי איתי גם את אורן. מחוץ לאוהל ההופעה נתקלנו בהמון ישראלים, שלא היה לי מושג בכלל שגרים בשבדיה. הדוכן ליד אוהל ההופעה לא קלט כנראה מי הקהל שעומד מולו, ועל כן מייד הוציא להקת רקדנים חובשי תרבושים אדומים לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית קולנית. כל הישראלים מייד עברו לצד השני של הרחבה.

ואז נכנסנו לאוהל הענק. כל הישראלים שגרים בשטוקהולם, או לפחות רובם (פורד הרי בקוסטה ריקה) הגיעו לשם, מה שמילא אולי שליש מהאוהל. לידינו ישבו שלוש הישראליות הקולניות ביותר שפגשתי מזה המון זמן. הלהקה כבר היתה על הבמה, והן לא חדלו לצחקק בקול רם "אז היא אומרת לי... אז אני עניתי לה... אז מה היא עושה לי?" וכו. התחשק לי להרוג אותן, אבל למזלי מאחוריהן ישבה אישה לא פחות נרגנת ממני, והיא ביקשה מהן שקט בקול מאוד כועס. מה שעזר לשתי דקות.

נחזור לבמה. רייכל ולהקתו לא קלטו כנראה שהקהל הוא כולו ישראלי: "גוד איבנינג שטוקהולם!" קרא עידן, "איי'ם הפי טו פליי היר אין א פסטיבל ווית' אול אאור נייבורס!" והקהל, מצויד בדגלים ישראלים, ענה: "דבר עברית!"

וההופעה התחילה. הוא מופיע טוב, אין מה לומר. הם להקה שיודעת להופיע, הם יודעים לשיר, והם עושים מוסיקה טובה. הם פתחו בשני שירים מאוד אהובים עליי (לא לשכוח שאני לא טוחנת גלגלצ, אז השירים שלו לא מאוסים עליי בכלל): "אם תלך" ו"הנך יפה רעייתי". זהו, אני הייתי שלו לנצח, גם אם הוא רזה מדיי ויש לו הרבה יותר מדיי שיער ("אמא, למה יש לו צעיף על הראש?" שאלה הילדה טל שישבה מאחוריי בקהל). רק שמכאן הם פצחו בשרשרת של שירים אתנים מאוד, שלא הכרתי בכלל.

אחרי שעה של מוסיקה אתנית התחלתי קצת להישבר. "בואי", לחש לי אורן, "תני לי יד ונלך". רק שאז נשמעו צלילי הפתיחה "ממעמקים", שהיה שיר החופה של עוז וקרן, ומכאן אהוב עליי לנצח. ואחרי זה הגיעה גירסה מעולה ל"בואי". ואחרי זה נגמר. והקהל התעקש על הדרן, והלהקה אכן חזרה, ונתנה עוד שלושה שירים, שלושתם מצויינים.

בדרך חזרה, ברוח הקרה (הסתיו כאן, או יה) חשבתי כמה מצוין היה. אורן רטן משהו על זה שהווליום היה גבוה מדיי, אבל לא שמעתי אותו כי משום מה לא שמעתי טוב. הגעתי הביתה כולי מלאת מסרי שלום ואחווה. איט ווז וונדרפול.