עדי בעולם

עומדים במטבח, אני ליד הכיור, האופנוען מפשפש במקרר בחיפוש אחרי חטיף. מוציא גזר, נותן ביס.

אני: אוף, מה אתה, חמור? תן לי לקלף לך אותו

האופנוען: לא צריך, אני חמור. מההה, מהההה

אובייסלי הוא לא גדל בחווה.

(כמעט נחנקתי מצחוק. האופנוען בעצבים בתגובה: אפשר לחשוב שאת קיבוצניקית).

כבר כמה ימים שמשפצים דירה בבניין שלנו וסוגרים את המים בבניין חדשות לבקרים (הדרך הכי טובה לוודא שיסגרו את המים בדקות הקרובות אגב היא להפעיל מכונת כביסה ) וכתוצאה מזה, כשפותחים את המים בחזרה יוצאים מהברזים מים עכורים במשך דקות ארוכות. יצא שלפני שלושה יומיים הצלתי את האופנוען רגע לפני שלגם להנאתו כוס מים חומים. (ואז שאלתי בחרדה מאיפה הוא מזג את המים שהוא נתן לפני דקה לילדים בחדר החשוך. שתיקתו הנבוכה הבהירה לי את הבאסה).

אז האופנוען הלך והתלונן לשוערת של הבניין לגבי זה, רק שהוא לא סיפר לי שהוא התלונן אצלה. אז אם לא הספיקה לי הפאדיחה מלפני שנתיים, שאז סחבתי את השוערת בהיסטריה לעזור לי עם דליפת גז שהתבררה כצעצוע של הילד שעשה רעש מאחורי המיטה, היום חידשתי את הפאדיחות.

באמצע הבוקר נשמעה דפיקה בדלת, ופתחתי אותה למצוא מולי את השוערת עם גבר לבוש בסרבל. השוערת כזכור לא מדברת מילה אנגלית, ומצטערת על הסטריאוטיפ אבל כאן גם אנשים שלבושים בסרבל כחול ומשומן לא מדברים אנגלית. איכשהו מהנאום שהיא דפקה לי בהונגרית הצלחתי להבין "בעלך" ו"מים". מייד הנחתי שהאופנוען סיפר לה שיש לנו טפטוף מהברז בכיור של האמבטיה והיא טרחה למצוא לנו שרברב, ולפני שהיא הצליחה להוציא עוד מילה אמרתי "אה כן, הכיור!" ומייד דחפתי את שניהם לחדר האמבטיה שלנו, מצביעה על הכיור ומסבירה בהונגרית צולעת שמכאן הטפטוף. הם החליפו ביניהם מבטים לא מבינים, אבל אני הנחתי שזה בגלל ההונגרית שלי, אז עוד הוספתי הדגמה של "טיף טיף טיף" והצבעתי מאיפה, תוך שאני מוסיפה מילות עידוד ל"שרברב" שיבדוק את זה ואז גם תנועות אסרטיביות שכמעט נגעו בו, עד שהוא נאלץ להתכופף מתחת לכיור ולראות מה קורה שם.

בשלב הזה שאלה השוערת אם אני יכולה להתקשר לבעלי, ואני התקשרתי ואמרתי לו שיש כאן שרברב, ובאמת כל הכבוד לו שהוא אירגן לנו שרברב אחרי שאני מנדנדת לו פחות מחצי שנה, ועכשיו שיסביר לו לגבי הטפטוף. העברתי את האופנוען המבולבל (כי הוא הרי לא הזמין אף שרברב) לאיש בסרבל ובזמן שהוא דיבר איתו עוד סחבתי את השוערת לחדר השירותים של האורחים וסיפרתי לה שבדיוק הניאגרה עושה רעש, אולי גם זו בעיה וכדאי שהוא יבדוק גם את זה. בשלב הזה היא תקעה בי מבט של "כמה מפגרת יכולה אישה אחת להיות", יצאה מהשירותים, לקחה את השרברב, שבינתיים סיים את השיחה, והם יצאו מהבית שלי.

"אני לא מבינה", אמרתי לאופנוען בטלפון, "הם פשוט עזבו, בלי לתקן את כל מה שאמרתי להם". "זה לא שרברב", נאנק האופנוען בטלפון, "זה היה נציג חברת הניהול של הבניין, הוא בא בגלל שהתלוננו על השיפוצים, לא הייתה לו שום כוונה להסתכל על הטפטופים השונים בבית שלנו, הוא רק בא לשמוע את טענותינו ולהתנצל על אי הנוחות. לא היית אמורה לדחוף אותם לאמבטיה ולשירותים. הוא עוד נזף בי שחברת הניהול לא אחראית לטפטופים בברזים של הדיירים".

אופס.

ידידי הבשלן ההונגרי עופר הגיע לבודפשט וכשרצינו לבחור מקום להיפגש הוא נתן לי לבחור מקום מומלץ, ויצא שבחרתי את בית הקפה שנמצא מול הבית שלי. אבל באמת שבחרתי אותו כי הוא בית קפה מוצלח ולא כי הוא לא דורש ממני להזיז את האוטו בשביל להגיע.

בכל מקרה, מדובר בעצם במן אספרסו בר קטנטן ואני בכלל לא שותה קפה, אבל למקומות האלה יש בד"כ צ'אי לאטה משובח ולכן זה מה שהזמנתי. רק שלא היה להם צ'אי, ובעודי מתבאסת האיש בקפה מייד הציע לי לנסות את המשקה המיוחד שלהם, שנקרא "דרדס כחול".

הם לא צחקו לגבי הכחול:

טעים. אם הבנתי נכון הם עושים את זה מחלב קוקוס, חלב אורז ואצה כחולה. האבקה האדומה מלמעלה, שעופר ואני התבדחנו שהיא פפריקה, היא אבקת סלק. כאילו, ברור.

עופר גם זוכה בתואר החבר הכי משתלם למדף ספרי הבישול שלי, כי בכל פעם שהוא בא הוא מביא לי ספר מההוצאה הפרטית שלו. אז הפעם זכיתי בספר הזה:

שכמו כל הספרים בהוצאה שלו, הוא ספר מושקע ויפהפה, ומה שמיוחד בו שהוא שמלא גם בקטעים מחייה של הכותבת, שהיא ישראלית שחיה בהודו, וזה קצת כמו לקרוא בלוג של ישראלית שחיה בהודו. שזה מצוין.

וגם בקרוב אני מתכננת להכין בעצמי טאלי צמחוני, שזה משהו שלא אכלתי מאז המסעדה ההודית החביבה עליי בשטוקהולם. יש.

ומייד אחרי זה הגיעו לכאן ליאת ושלומי, שאני בכלל לא מכירה אבל הם חברים של חברתי ויק. ויק התנדבה לשלוח לי טחינה משומשום מלא, והלכתי לאסוף את זה מהמלון שלהם. יצא שישבתי שעה לשיחה עם אישה שאני לא מכירה והתבררה כמקסימה.

ואז פתחתי את השקית, שהייתה כבדה באורח מחשיד בשביל טחינה, והתברר שפרט לטחינה יש שם גם במבה אדומה (הילדים היו מרוצים שחבל), ספרים (יש!!!!!), ומגזינים. מהממת הוויק הזו.

ובין המגזינים היה גם את מגזין בלייזר. אומר זאת עכשיו ולתמיד: אני אוהבת בלייזר. הוא מצחיק אותי ויש בו הרבה מה לקרוא, כולל מדורים מצחיקים, וכל הקטע השוביניסטי שנוהגים לטעון נגדו לא מפריע לי בכלל, בעיני זה הומור. וגם האופנוען שמח לקבל את זה

ולקינוח, תרבות.

קראתי ספר פנטזיה, הראשון בסדרה של רובין הוב, שבתרגום לעברית בטח ייקראו לו שוליית המתנקש או משהו כזה. ספר סוחף ויש לי תובנות ואני הולכת לחפור על זה בפוסט בקבוצת הספרים של יעל ואלה.

ונעבור לדברים פחות (?) גיקיים: נטפליקס!! התמכרנו. אחרי שראינו את סטריינג'ר ת'ינגז המעולה והמומלצת, ראינו גם את מרסיי, סדרה צרפתית על שחיתות וכל מיני דברים צרפתיים (היש מישהו נשוי שאין לו מאהב/ת בצרפת?), ואחרי זה ראינו את The OA המעולה מעולה מעולה, באמת, סיפור מרתק ואנחנו עדיין מושפעים ממנו קצת. ואז ראינו הכתר על תחילת מלכותה של אליזבת' השנייה, ועכשיו אנחנו משוכנעים שאנחנו אצולה בריטית שעושים טובה לפשוטי העם שאנחנו חיים כמוהם. יש משהו משעשע בלהיות במתח מסדרה שכל ספר היסטוריה על התקופה יכול לספר לנו מה יהיה בפרק הבא (העונה הראשונה נגמרת בין היתר במתיחות בין אנגליה למצרים. ב-1956. בואו נחשוב מה קרה במצרים ב-1956. זה היה אחד המור"קים הכי פופולריים בקורס קצינות).

ועכשיו, בהמלצת הקוראת יעלה, אנחנו רואים את סדרת המשטרה לות'ר, שזה על בלש מבריק וזה של הביביסי, שזה לגמרי הטעם שלנו.

ולקינוח, התמכרתי קצת לצפייה בזמן שאני מבשלת, אבל אני רואה בעיקר דברים שכבר ראיתי. וכך אני רואה עכשיו מחדש את האנטומיה של גריי, שראיתי אותה באופן חלקי ולא לפי הסדר, ועכשיו אני רואה לפי הסדר. ואני לא יודעת, זו כנראה אני והעשור שחלף מאז שראיתי אותה בפעם הקודמת, אבל למה בעצם מקדרימי נחשב לכזה דרימי? אוקיי, הוא חתיך, אוקיי, הוא מנתח, אבל הוא גם שחצן וכל העניין עם הנשוי/לא נשוי הוא קטע מסריח בטירוף. אני עכשיו בעונה שלישית (זהירות, ספוילר לעונה שלישית בעוד חצי שנייה), כשמרדית' זוכה לבחור בינו לבין הווטרינר החמוד, ולגמרי ברור לי שהייתי בוחרת בווטרינר שמאוהב בה ולא בו.

ואה, כמו כן אני מתחברת יותר לאדיסון שפרד מלמרדית' גריי. אדיסון ואיזי הן בעיני הדמויות הכי פחות שבלוניות בסדרה.

אבל אולי צריך להגיע לגיל 40 בשביל לראות את זה. ~שיעול של זקנות~

ולקינוח שני, לכל חברותיי שחושבות לפתוח את המייל שלהן ב"כמה קר בארץ", ביץ' פליז:

ככה, שלושה שבועות. התחזית לעוד כמה ימים היא פלוס עשר, ומה זה בא לי, נשמע כמו חום אביבי נעים.

בברכת גשמי ברכה ואביב קרוב, עד הפוסט הבא.

כבר הרבה זמן אני מבטיחה פוסט על ספרים, והנה הצטברו קצת, אז בבקשה:

מלכת היופי של ירושלים של שרית ישי-לוי: לא שמעתי עליו כלום לפני זה, ולכן קראתי אותו חפה מביקורות לפני. אני שמחה לומר שחיבבתי מאוד - הסיפור מעניין, וזה בסיסו של כל ספר טוב. הוא עוסק ביהודים הספרדים של ירושלים ולוקה קלות באותנטיות יתר, היה שלב שבו לא יכולתי לשמוע יותר "קירידו תביא את הבואיקס" או משהו בסגנון, קצת הזכיר לי ספר אחר שלא כתבתי עליו, עד שיום אחד של שמי זרחין, שמתרחש בטבריה וגם הוא מעניין אך אותנטי מדי באיזשהו שלב. אם לחזור למלכת היופי, הסיפור מרתק עד הסוף, ולכן נהניתי.

גברת ורבורג של עירית לינור: עליו דווקא כן שמעתי לפני שקראתי, ולא דברים טובים. יש לי תחושות מעורבות לגבי עירית לינור בכלל, המהפך הפוליטי שעשתה מוזר לי, והיא הפכה מכותבת דעות שדומות לשלי לדעות שאני לא מצליחה להבין מה היא חושבת בדיוק. הספרים שלה גם נעים על הגל הזה: לא התחברתי לשירת הסירנה, כן אהבתי את שתי שלגיות ואת הסנדלרית, לא סבלתי את בנות בראון (הספר היחיד שלה שהתקשיתי לסיים, היא בד"כ מאוד קריאה). אז הייתי סקרנית לגבי גברת ורבורג, אעפ"י שחברה שדעתה מוערכת קטלה ברמת ה"בלתי אפשרי לסיים".

אז אני לא מסכימה עם החברה (מתגעגעת אגב!), אני דווקא חשבתי שקריא, ואפילו נהניתי. עם זאת, תראו, זה ספר בעייתי מבחינת הדמויות שלו - אין אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות איתה. המספרת היא אישה שלמרות שיש לה הרבה נתונים שאמורים לעורר סימפטיה כלפיה (יתומה, נערה מתבגרת ללא הדרכה, רווקה בעולם של זאבים וכו), היא בהתחלה לא מובנת, ואחרי זה סתם מעצבנת. את כל שאר הדמויות, אף על פי שהן רבות ומגוונות, אפשר לסכם במשפט אחד: חרא של אנשים.

אבל גברת ורבורג כן מעניין. לפחות אותי. מעניין אותי לקרוא על תל אביב, מעניין אותי לקרוא על משפחות חילוניות ישראליות, שיותר מתחברות אליי ממשפחות בספרים אותנטיים-צבעוניים (גם אני אם אני חשה יותר סימפטיה לדמויות ספציפיות בספרים האלה), מעניין אותי לקרוא על צעירים אחרי צבא ובחירותיהם בחיים (בסרט שאני חיה בו זה ממש קרוב לגילי שלי. פחח), מעניין אותי לקרוא על זוגיות בקרב היאפים התל אביביים מהסוג שאני הייתי עד לא מזמן, וכו.

סה"כ - לא קוטלת. חביב לקריאה.

גם: הכריכה שאני הכי אוהבת.

ואם היו אומרים לך של גלית דיסטל-אטבריאן: הגיע אליי עם המלצה  של אותה חברה. מצד אחד מרתק, מצד שני עיצבן אותי. המספרת היא אם צעירה שהגורל מזמן לה את אחד מפחדיו הגדולים ביותר של כל הורה - ילד אוטיסט והרבה אתגרים בגידולו. אלא שבמקום לגלות אליה אמפתיה חטפתי ממנה קריזה לא קטנה ~זהירות ספוילרים החל מכאן~: כשנולד לה התינוק, והוא שקט מאוד, שקט מדי בעצם, לא בוכה אף פעם וחמור מזה - לא מחייך, היא לא פוצחת במרתון בדיקות/ביקורי רופא, אלא להפך, מדחיקה, מתרחקת מהתינוק עד כמה שאפשר ומשאירה אותו בידי מטפלת גרועה כשהיא מודעת לזה. התקשיתי לסלוח לה על זה, ולכן בהמשך הספר, כשהיא הופכת לאמא מאוד משקיעה ומטפלת, שלוחמת על זכויות הבן שלה לטיפול, אני מתקשה להתחבר אליה, מה עוד שבשלב הזה היא מזניחה את הבת הגדולה שלה, ושוב מכעיסה אותי עם הוויתורים שהיא מאלצת את הילדה לעשות. ~סוף ספוילרים~

יש בספר גם הרבה קטעי פלשבקים, דווקא מעניינים מאוד, על ילדות המספרת בירושלים, וגם קטעים מעניינים על חיים של ישראלים בחו"ל וישראלים שעובדים בשגרירות בחו"ל, ולעומת זאת קטעים קצת פחות מעניינים על הרהוריה בגורל, מה אפשר לעשות כדי להערים עליו או איך להרגיש את האסון הבא מתקרב, מה שהיה מעניין בהתחלה אבל בסופו של דבר קיים בספר במינון גבוה מדי.

ויש גם קטע מוזר - לא קצת מיושן הסטריאוטיפ של מזרחים=משפחה חמה, אשכנזים=משפחה קרה ומנותקת? יש גם הורים אשכנזים חמים ואוהבים, בדיוק כמו שיש הורים מזרחים פחות אוהבים. נו באמת.

סה"כ זה כן ספר מומלץ, גם כי הוא מעניין וגם כי אפשר ללמוד ממנו הרבה. על הורות, על זוגיות, על משפחה, קצת על חיים בחו"ל.

והיום אינו כלה של צ'יינג'יס אייטמטוב: וואו. ובכן, לא ציפיתי לזה, כמה מעניין אתם מצפים שיהיה ספר על חור במדבר בקזחסטן בפיפטיז? מעניין, תאמינו לי. חייהם של כמה עובדים הגרים בבקתות ליד פסי הרכבת בקזחסטן הסובייטית, הנאבקים בקור ובחום ובעצם בכל איתני מזג האוויר מול האדם הקטן, בעוני, בדלות, בשרירות הרשויות הסובייטיות, בטראומות מממלחמת העולם השנייה, ובתווך סיפור שעיקרו אנושיות, על חברות אמיצה ועל תמיכה הדדית בין חברים ומשפחות. וגם קצת פולקלור קזחסטני. ואה, גם סיפור מדע בדיוני שמתרחש במקביל. הו כן, הספר הזה יכול להפתיע.

חייבת לדבר גם על התרגום - הספר מלא בקטעים שמתארים את הנוף או את מזג האוויר, ולא במילים לאקוניות כי אם על סף שירה, והמתרגמים עומדים בזה באומץ ומגישים ספר שכולו פיוטיות.

ואה, הגמל הוא שוס.

ומשהו קטן על סרט: אחרי שהילדים ייבשו אותי עם סרטים של בנים, ובאמת שלייטנינג מקווין ודאסטי קרופהופר כבר יצאו לי מהאף, החלטתי שאני חושפת אותם לסרט שרציתי לראות בעצמי, פרוזן ("לשבור את הקרח"). כמו בסטריאוטיפ הכי מגדרי שיכול להיות, הגומבוץ צפה כעשר דקות בסרט, ואז גלש מהכורסה והלך לשחק במכוניות.

לא אמרתי נואש, ראיתי את הסרט שוב מולם, והפעם הם נכנסו קצת לעניין.

לפני שבועיים אירחנו כאן שני בנים מהקבוצה של הגומבוץ לסליפ אובר. זה הוצג כ"ערב בנים" ובאמת, היו משחקים ודינוזאורים ופיצה, ואז הכנו פופקורן והם התבקשו לבחור סרט לערב הבנים שלהם. ובמה הם בחרו? נכון, פרוזן. ארבעה בנים ישבו אצלי בסלון וראו בעניין פרוזן.

לפחות דבר אחד קצת שונה מבנות: כל הבנות ששאלתי ענו לי שבין שתי הדמויות הן אוהבות יותר את אלזה, מה שהיה ממש מוזר בעיני, כי אלזה היא דמות קרה ולא מושגת, ממש לא פעילה ונוטלת יוזמה כמו אנה. לעומת זאת, כשהגומבוץ והדובוש נשאלו את מי הם הכי אוהבים, הם ענו בלי להסס: אנה. למה? כי היא מצחיקה ונחמדה יותר.

אני רק מקווה שהם יבחרו ככה נשים כשהם יהיו גדולים, ולא יילכו מייד על הבלונדינית הכלבה

מצטערת על ההיעדרות מכאן, לשם שינוי זה לא בגלל שאני עסוקה בללדת או לעבור מדינה, אלא סתם טבעתי קצת בשגרה משמימה, ולא רציתי להשמים גם אתכם.

בשבוע שעבר הצלחתי סוף סוף להגיע להסתפר. בפעם האחרונה שהסתפרתי הייתי בהריון, ומאז ארך שיערי, כשכל חלקו האחרון מפוצל. כבר מלא זמן שאני רוצה להיפטר ממראה קצוות המטאטא, אבל חוק מרפי לעולם אינו בחופש, ולכן לא היה טעם לקבוע תור לספר: זה ידוע שגם אם התינוק שלך אוכל בשעות קבועות כמו שעון שוויצרי כך שאת יכולה בכיף לקבוע תור לשעה אחרי ההאכלה, ביום שבו יהיה לך תור לספר הוא ייכנס לקפיצת גדילה וידרוש לאכול אחת לשעתיים, מה שירתק אותך לכורסת ההנקה (על מי אני עובדת, לכיסא מול המחשב) לכל היום.

אבל רצה המקרה והלכתי לטייל עם העגלה ובדיוק באותה שנייה שדובוש נרדם הופיעה מולי מספרה. היה לי ברור שנמאס לאלוהים לראות את הקצוות המפוצלים שלי ולכן הוא שלח לי רמז מאוד ברור. מייד נכנסתי ושאלתי אם אפשר להסתפר ממש עכשיו, לפני שהילד מתעורר.

ועכשיו יש לי סדרת שאלות אליכם:

האם חשתי שיש פה בעיה כשהתברר שאף אחד במספרה לא דובר אנגלית וכדי לתקשר איתי נשלפה לקוחה דוברת אנגלית מחנות סמוכה?

האם חששתי כשהתברר שהלקוחה דוברת האנגלית גם היא לא בדיוק קוראת את שייקספיר במקור, וכששאלתי אם אפשר לעשות רק קצוות, היא תירגמה את השאלה לספר, שפצח בנאום ארוך בהונגרית, ואחרי שתי דקות של מונולוג היא הסתובבה אליי ותירגמה את כל הנאום במילה אחת: "כן"?

האם התחרטתי על הבחירה במספרה כשהופיעה מניקוריסטית, וידוע שעובדי המספרה הם דוגמה מהלכת למה הספר יכול לעשות, כששיערה ארוך מקדימה, קצוץ מאחורה, וכל הבאמצע מסולסל ונפוח, שאפילו פאנקיסטים באייטיז היו מתביישים ללכת ככה?

האם הייתי קרובה לחטוף שבץ כשבאמצע החפיפה הופיעה הקוסמטיקאית שעובדת בחדר הסמוך, כשידיה מרוחות במשהו לא ברור, אמרה משהו בהונגרית (כנראה "אני חייבת לרחוץ ידיים"), והספר זז ממקומו ליד הכיור ונתן לה לשטוף ידיים - מעל השיער שלי????

האם הייתי קרובה לדמעות כשאחרי שהספר קצץ קצוות בדיוק כמו שביקשתי, הוא נתפס בדיבוק לא ברור ופצח בקונצרט גזימת שיער וירטואוזית בזוויות משונות?

האם כמעט הרגתי זקנה שבזמן שאני הייתי עסוקה בלהסתפר היא הרימה את החיתול שכיסה את העגלה כדי לראות את דובוש והתחילה למצמץ דברי מתיקה וכמעט העירה אותו?

האם התרגזתי כשבשלב הייבוש הספר התחיל לנפח לי את השיער בטירוף ועוד עם סלסולים, וכשביקשתי less volume הוא היה גאה להראות לי שהוא בכל זאת מבין קצת אנגלית - ואז הוא הנמיך את הווליום של המוזיקה ברקע והמשיך לנפח את השיער?

התשובה לכל השאלות: כן.

ושאלה אחת נוספת: האם ברחתי בצרחות כמו שהייתי צריכה לעשות?

התשובה לזה: לא. אני הייתי צריכה להסתפר, וכשאת בחופשת לידה את יודעת שאם ניתנת לך הזדמנות את תופסת אותה בשתי ידיים, עוצמת עיניים וחושבת על אנגליה.

לפחות הקצוות שלי לא מפוצלים עכשיו.

לפני כמה שבועות היה כאן יריד אוכל, והאופנוען ואני, שמתגעגעים לירידי האוכל השווים של לונדון, החלטנו ללכת. קצת פינטזתי על דוכנים עם קרואסונים טריים, מקרונים, קאפקייקס, המבורגר גורמה, קישים. בקיצור, פינטזתי על היריד בלונדון.

ואז נכנסנו והתברר שמדובר ביריד פטריוטי: כל המוצרים על טהרת הייצור המקומי. כלומר הונגרי. כן, מה זה התלהבתי. נוט.

על כל פנים, אחרי שעברנו את מאה הדוכנים שמכרו נקניקים, ריבות וגבינות, גילינו כמה דוכנים שמוכרים גם דברים אחרים. אז הנה מה שקנינו ביריד:

בתמונה: ריבה מפרי לא מזוהה (האופנוען לא הכיר אותו אפילו בהונגרית, וסיכם ב"מן גרגר יער כזה"), צ'אטני עגבניות, שמן כמהין, תבלין ראס אל חנות (לא היה בהרט אז הלכתי על זה), אבקת פטריות שתשמש אותי במה שמשתמשים באבקת מרק פטריות, גבינה שאמורים לערבב עם תבלינים כדי ליצור גבינות מעניינות למריחה, נקניק בלתי נמנע.

לא בתמונה: שני השוקולדים היוקרתיים שלא זכו להגיע שלמים עד מעמד התמונה, ושתי הגבינות (עם אגוזים ועם טימין), שהיו במקרר ונזכרתי בקיומן רק אחרי ששאר הדוגמניות התפזרו ולא היה לי כוח לצלם שוב. אני אתאר אותן במקום: הן נראות כמו גבינה.

טלוויזיה: גמרנו לראות את דאונטון אבי (שתי עונות ופרק ספיישל), ומה אני אומר לכם, סדרה מצוינת. היא ממש עשתה לי חשק להתלבש כמו בשנים ההן (שנות ה-10 וה-20 של המאה הקודמת).

אלו הם מרי ומתיו, הזוג עם הייסורים הרומנטים הכי שווים שראיתי לאחרונה.

נורא רציתי לשים כאן את הווידיאו מהעונה השנייה, של הקונצרט שבו מרי שרה מול החיילים, אבל מתברר שאין שום קטע מהסדרה ביוטיוב ברמה ראויה. באסה.

ואפרופו וידיאו, זה ממש הצחיק אותי, שטויות שישראלים אומרים:

כמובן שלפני שראיתי לגמרי התנשאתי, ואז נחרדתי למצוא שם דברים שאני לגמרי אומרת, כמו "אז זהו, שלא", או "היא הכי כוניפה". והאמת שאחינו הקטן לגמרי אומר "אהלן" (בצירה), "מה עניינות" ועוד כמה משם. שלא לדבר על כמות הפעמים ששמעתי את המשפט "נו, הלכו לשחוט את הפרה?". בקיצור, זה עלינו פה, הווידיאו הזה.