עדי בעולם

את "שואה שלנו" קראתי כבר לפני חודשיים או יותר, באי של ההורים שלו. בדיעבד, זה לא היה המקום הנכון לקרוא את הספר הזה, יהודייה יחידה על אי קטן באירופה. מעבר למועקה שהספר השאיר בי, הוא מזכיר נקודה חשובה: כל כך הרבה נאצים חזרו אחרי המלחמה לחיים רגילים, הקימו משפחה ועבדו בעבודה רגילה, שלא כוללת שליחת אנשים לתאי גזים. והנה אני, מוקפת אנשים שלך תדע מי היה סבא שלהם, ואם אין להם איזה סבא גרמני ששירת בדיוק במחנה של סבתא שלי.

"שואה שלנו", קורא לזה המחבר אמיר גוטפרוינד, ומתכוון לשואה שלו ושל כולנו, הצאצאים של מי שהיו שם. גוטפרוינד הוא "דור שני וחצי" (הגדרה שלו), בן למי שהיו ילדים בעצמם בשואה. אני דור שלישי. סבתא אחת, רק אחת מתוך ארבעה, היתה "שם", אבל זה מספיק, אפילו סבתא אחת, להטיל את הצל הענק הזה על מי שאני. טראומת הדור השני כבר מוכרת, כבר נחקרת, כבר מטופלת. הדור השלישי זה משהו ערפילי יותר. אף אחד לא נזף בי אם צחקתי בקול, כמו שקראתי פעם בזכרונות של ילדים מקיבוץ לוחמי הגטאות, אבל הנאצים מבקרים גם אצלי בסיוטים, אי הנוחות למשמע גרמנית מופיעה בכל פעם שאני נתקלת בשפה הזו, ולמילים גדר, מגדל, כלבים, תפוח אדמה, סבון ומספר יש רק אסוציאציה אחת ראשונה. אחריה יבואו עוד, אבל קודם אני אראה את השואה.

"שואה שלנו" מביא את סיפורו של אמיר הילד, שגדל בסבנטיז ובאייטיז עם השואה ברקע. אני קוראת את הילדות שלו, ונזכרת בשלי. אחרי השואה, כשנותרה משפחתו של הילד אמיר קצוצת ענפים, בלי כל הדודים ובני הדודים שהיו שם קודם, הם החלו ב"חוק הדחיסה": "כל מי שהיה מבוגר, בן דורם של ההורים, קראנו 'דוד'. צאציהם היו בני דודינו". וגם המשפחה שלי ככה. לאבא שלי היה רק זוג סבא וסבתא, מצד אבא. וגם דודים היו לו רק מצד אחד. וגם בני דודים רק מצד אחד, כי סבתא באה לארץ לבד, בלי הורים, בלי אחים, בלי שום משפחה, בת 17 שעברה את כל גיל ההתבגרות במחנות ונותרה בלי אף אחד. גם משפחה מורחבת מצדדים אחרים לא היתה. גם אבא של אבא שלי, סבא, איבד את כל המשפחה המורחבת שנותרה בהונגריה. גם הסבתא השנייה, הצברית, איבדה את כל המשפחה שנותרה בפולין. אבל לאט לאט צצו קרובי המשפחה שנותרו, פה דודה באוסטרליה, שם דוד רחוק בארה"ב. הם הפכו לדודים שלנו. כך למשל, בן דוד שלי ג'וש מניו יורק. שנים אנחנו מציגים אחד את השני לפני חברים כבני דודים, ואמא שלו היא "דודה שלי מניו ג'רזי". פעם ישבנו לבדוק מה באמת הקשר המשפחתי בינינו. סבא שלו היה בן דוד של אבא של סבתא שלי. כלומר ג'וש הוא בן דוד שלישי של אבא שלי, ואני אהיה בת דודה רביעית של הילדים שלו. נו, זו לא ממש קירבה קרובה, אבל זה מה שיש.

("סבתא, איך רניה קרובת משפחה שלנו? היא, היא היתה איתי במחנה. אם לא היא, אני כבר הייתי מתה שמה")

על כריכת הספר משווים אותו המבקרים ל"עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן. ההשוואה מתבקשת, שהרי "עיין ערך: אהבה" עוסק, בחלקו, גם הוא, בטראומת הדור השני, בחייו של ילד שגדל אצל הורים שהיו שם. אבל פה זה מתחיל ופה זה נגמר. הילד מומיק ב"עיין ערך" עובר ילדות מעוותת, בלי שמחה, תחת הצל של "החיה הנאצית" (והתיאור של המרתף בו הוא כלא כמה חיות רחוב מסכנות עד שתצא מהן החיה הנאצית... זה רדף אותי כמה ימים אחרי). זו ילדות שאולי הדור השני (אלה מהם שגדלו אצל הורים פגועים קשה) יכול להזדהות איתה, אבל לא הדור השלישי. ואילו גוטפרוינד, הוא מתאר ילדות נורמלית, כמו שהיתה לכולנו, רק עם נאצים. עם זה אפשר להזדהות.

אבל יש משהו משותף ל"עיין ערך", ל"שואה שלנו" ולסיפור של סבתא שלי. דמות "הנאצי הטוב". כלומר, לא טוב, אבל זה שתוך כדי עבודת הרצח מגלה שביב אחרון של אנושיות, שמציל את היהודי. ב"עיין ערך" זה הקצין הנאצי נייגל, שמזהה את אחד האסירים היהודיים, וסרמן, כמחבר סידרת ההרפתקאות שקרא בילדותו, נתקף נוסטלגיה וממנה את וסרמן לספר לו סיפור כל ערב, מה שמציל את חייו. (האומנם? הרי נייגל הוא גם הקצין הנאצי שירה בבתו של וסרמן מול עיניו, והרג את נפשו לנצח. איזה חיים הוא הציל בדיוק?). ב"שואה שלנו" זה הגנרל הנאצי שבוחר בסבא יוסף כבן לוויה לנסיעה ארוכה, ובכך מציל אותו משני מחנות מוות ומעניק לו קצת תזונה. גם פה אין מדובר בטוב לב, אלא בסיפוק איזשהו צורך לא ברור של הגנרל, אבל התוצאה זהה. וסבתא שלי. סבתא שהיתה ילדה בת 14במחנה עבודה, שהיתה צעירה מדיי בשביל לעמוד במיכסה שנדרשה מהאסירים, וכיוון שכך עמדה בסכנת עונש מוות כל יום. אבל היה שם קצין גרמני אחד, אב לילדים, שראה את סבתא שלי, הילדה הבלונדינית כחולת העיניים, ונזכר בילדים שלו: "איך ילדה יפה כמוך יכולה להיות יהודייה?" שאל אותה בהשתאות כל יום, והעלים עין מהמיכסה הלא גמורה, מציל את חייה.

או ההבנה, שאני באירופה, כאן זה קרה (כן, נכון, שבדיה היתה נייטרלית. אבל זה לא הפריע לה לסחור עם גרמניה בידיעה גמורה שהם מקבלים זהב יהודי) והאנשים כאן, יש להם לפעמים קשרי משפחה גרמנים, או סתם קרובי משפחה גזעניים (שכן הצבא השבדי בימי המלחמה תמך באופן לא רשמי בנאצים, סיפר לי הבנזוג, רוב הקצינים הבכירים היו פרו-גרמנים). אמיר בספר מתאר את הרגע בו נאלץ לארח אורח מגרמניה, האנס אודרמאן, והקושי שלו לעשות את ההבדלה בין גרמנים של אז לגרמני אחר, חדש. ואיך הוא מתאר את האנס אודרמאן? מטר-תשעים-ושלוש-עיניים-ספיר-כחול-שיערו-תבואה-זהובה. אני מרימה עיניים מהספר, ונתקלת בבנזוג, אותו תיאור פחות או יותר. אוי, אומר לי משהו בלב, ולוחש: ומה עשו הסבים שלו במלחמה? האם הם התעשרו מהזהב של היהודים? לפחות מצד אמא של הבנזוג אני רגועה. אבא שלה, רב חובל, היה באנגליה כשהנאצים השתלטו על הים הצפוני. במקום לחזור לשבדיה ולסכן את האונייה, הוא נשאר באנגליה חמש שנים, וסייע לצבא האנגלי, העביר סחורות בין אנגליה לסקוטלנד, תוך סכנת צוללות גרמניות. זה מנחם, לדעת שלפחות צד אחד של המשפחה היה בצד הטוב. מה עשו ההורים של אבא שלו? בדקתי, וכנראה שהם פשוט חיו להם בשלווה במחוז הדרום שבדי שהם גרו בו וחיכו שהמלחמה תעבור. עדיף מלגלות שהם היו תומכי נאצים, כמובן, אבל עדיין מן הרגשה כזו של "הם פשוט חיו שם בלי למחות על זה שבמרחק לא גדול מהם הורגים מיליונים".. ושוב, מחשבה אחרת, מה הם כבר יכלו לעשות? אבל הלב מסרב להירגע מתחושת ה"זה לא בסדר".

או משפט אחר מהספר. היהודים מתחבאים, מספר גוטפרוינד, אבל אם כבר להימצא, אז עדיף בידי גרמנים, ולא בידי אוקראינים או ליטאים, שכן אלה ידועים באכזריותם. אני שוב מרימה ראש מהספר. אגנה, החברה הטובה שלי מהכיתה, ליטאית. ומה עשה סבא שלה במלחמה? אני לא יודעת, ואני לא רוצה לדעת. היא יודעת שסבתא שלי ניצולת שואה, היא הביעה צער בכל פעם שהעליתי את זה, אבל היא לא אמרה שום דבר על הצד שלה.

או המספר על היד. לסבתא שלי אין. במחנה שלה הלכו עם מספר על הצוואר. אבל כשהייתי ילדה, בחופשות הקיץ אצל סבא וסבתא בעפולה, לכולם היה מספר על היד. לשכנה של סבתא, למוכר במכולת, לחברים שהיא פגשה. ("סבתא, למה לך אין מספר על היד? אצלנו הלכו עם המספרים על שרשרת"). השרשרת עם המספר של סבתא נמצאת היום ב"יד ושם", המקום הראוי לה, אבל במשך שנים היא שכנה בבית של סבא וסבתא, עטופה בנייר, בין האלבומים. "תראי חמודה, הנה תמונה של אבא כשהיה תינוק, והנה סבא וסבתא צעירים, והנה המספר של סבתא מהמחנה". דיסקית ברזל שחורה עגולה, קצת ירקרקה בצדדים, עם מספר חרוט עליה, וחוט קלוע מחבל ישן, קצת מתפרק בקצוות, מושחל בה. סבתא שלי הלכה עם זה על הצוואר? סבתא היתה מספר? הספר גורם לי למחשבות, לדמעות בעיניים, ואני באי בשבדיה, והבנזוג לא מבין למה באמצע הביקור אני בוכייה, ואני לא יודעת איך להסביר לו שעצוב לי שגדלתי עם אנשים שהיה להם מספרים על הזרועות, עד שלא הבנתי למה לסבתא שלי אין.

או המורה לצרפתית. שנתיים לימד אותנו צרפתית בתיכון מורה קשיש בשם זיו. אני משוכנעת שעבר כבר אז את גיל הפרישה, אבל הוא לימד במלוא המרץ. יום שואה אחד הוא נכנס לכיתה, ובמקום ללמד צרפתית אמר: עכשיו אני אספר לכם את הסיפור שלי. ובבת אחת, המורה זיו הפך לניצול שואה, שהיה בצעדת מוות, שצפה בנאצי יורה למוות באשתו ובבנו מול עיניו, שהיה במחנה, וניצל. וממורה עליז לצרפתית, כזה שקרא "בובל'ה" לכל תלמידה, הוא הפך לניצול השואה עם הסיפור הכי טרגי שסופר מול עיני. "ואז הוא ירה בבן שלי ובאשתי", תיאר המורה את מה שעבר עליו, בקול עם דמעות, והכיתה מחתה דמעה, ויותר לא הפריעה לעולם בשיעורי צרפתית. ואני מוחה דמעה כשאני נזכרת, אבל לכי תסבירי לבנזוג ולהורים שלו שאני עצובה כי אני נזכרת בסיפור קורע הלב של המורה לצרפתית שלי מגיל 15.

שואה. שואה שהם עברו, שהרסה את עולמם, ושינתה גם את חיינו לנצח. נותר רק לעשות הכל כדי שזה לא יקרה שוב. בסיוטים שלי הנאצים רודפים אחריי. בהרהורים שלי אני אומרת לעצמי שאם אי פעם זה יקרה שוב, אני לא אהיה כצאן לטבח, אני אצטרף לפרטיזנים, אני אתנקש בקצינים גרמנים. כן, לוחש קול מלגלג בלב, אבל מה תעשי אם יהיו לך אז כבר ילדים? איך מגלים אומץ כשהחיים של הילדים שלך בידייך? ומייד למחשבה אחרת. האם זה מקרה או תת מודע שגרם לי לבחור בבנזוג שיעניק לילדיי גנים ארים? מקרה, אני עונה לעצמי בחזרה, רק מקרה. זה לא איזה חוש הישרדות לא מודע בנובע מטראומת הדור השלישי שלי. אבל השואה, היא בלב של כל מי שהיה שם, וכל מי שנולד להם, וכל מי שבא אחרי. ואי אפשר לדעת מה יש אצלי בלב, או מה מזה יהיה בלב של הילדים שייוולדו לי. השואה הזו היא שלנו. של כולנו.