עדי בעולם

הילד גאון טכנולוגי #1

גומבוץ מושאר לדקה עם המחשב שלי, וכשאני חוזרת אני נדהמת לגלות שהמסך שלי הפוך. כלומר טכנית הוא עדיין מחובר ללפטופ כמו תמיד, אבל כל התצוגה עליו הפוכה, כלומר מלמטה למעלה. אני מנסה לגגל איך להחזיר את זה למצב קודם, אבל לא מצליחה לקרוא את התוצאות ההפוכות. רק טלפון לאופנוען שמגגל את זה בעבודה מלמד אותי איך להחזיר מצב לקדמותו (אלט קונטרול אר או משהו כזה).

ביום שבת אחד החלטנו לנסוע לגן החיות של לונדון. ונסענו. וגילינו שהיינו ממש אופטימים, כלומר נאיבים, כי עוד לפני שהגענו אל השער של גן החיות, נתקלנו בתור אל הקופה, משהו באמת ארוך. מסקנה: ללונדון זו קונים כרטיסים באינטרנט, ובכל מקרה עדיף באמצע השבוע.

טוב, היינו די מבואסים כי כבר היה צהריים והיה ברור שאם נבחר עכשיו מקום חדש ללכת אליו, עד שנגיע ועד שנחנה וכו כו יילך היום. מזל שגן החיות ממוקם בריג'נט פארק, שהוא פארק ראוי בפני עצמו גם בלי גן החיות.

ריג'נט פארק. ירוק, כמו שפארק צריך להיות.

אניווי, הסתובבנו קצת, ואז נתקלנו בקיוסק. עכשיו, מה הייתם מצפים מקיוסק באמצע פארק? שימכור ארטיקים במחיר מופקע, בייגלעך שנאפו לפני שבועיים, מים מינרלים במחיר מופקע עוד יותר וכו. אבל הו הו, נאלצתי למחוק את כל מה שלמדתי בפארק הירקון. קודם כל לקיוסק הזה יש שם מעניין, The Honest Sausage. כלומר, עדיין חשדנו שהם מוכרים נקניקיות גנריות בלחמניות סמי עבשות, אבל אוהו, איך שטעינו.

כי ההאנסט סוסג', למרות פשטותו - בקתה באמצע דשא ושולחנות פיקניק מסביב לה - מוכר נקניקיות שהוא עושה בעצמו, מהיפופוטמים שגודלו בחווה מיוחדת ביורקשייר/וורקשייר/משהו עם שייר, בגידול בטבע ולא במכלאות וכו. בקיצור, פלצני אבל מבטיח.

ההאנסט סוסג'. נראה פושטי אבל מפתיע

אניווי, נכנסנו והופתענו לגלות תפריט ממש מרשים. לקחנו נקניקיה לאופנוען ומרק תפוח ופטרוזיליה לי. בחירה שהתחרטתי עליה ארוכות אחרי שהאופנוען נאנק מאושר מעל הנקניקיה המוצלחת שלו שכמובן מוגשת עם מרקחת בצל שהם עושים בעצמם. הקינאה אכלה אותי ואמרתי: "תגיד, אם אני גם אקנה נקניקיה תאכל איתי חצי?" עוד לא הספקתי לגמור את השאלה והאופנוען ענה, חצי נחנק מהביס האחרון שעדיין בפה, "כן".

נקניקיה שווה עם מרקחת בצל.

מרוצים ושבעים במפתיע המשכנו לטייל בפארק. ומה נאמר, יש אנשים שהולכים לאכול נקניקיות בפארק, ויש אנשים בריאים יותר, שבאים לעשות בו ספורט. ואנחנו, לקורא שמתקשה משום מה לסווג אותנו, כאמור היינו שבעים מהנקניקיות.

ראשית עצרנו ליד קבוצה ששיחקה כדורגל. הקוון שלהם היה חבר אחת הקבוצות ולכן במקום להניף את הדגל כשצריך הוא בעיקר צרח "פאקן-איי, מוב איט אולרדי" וכאלה.

(צילום: האופנוען)

וכמה מטרים משם נעצרנו ליד קבוצה ששיחקה רוגבי. ומה אני אומר לכם, זה משחק די פיזי.

רוגבי. בתמונה יש גם כדור. מיצאו אותו ילדים וצבעו בצבעים עליזים (צילום: האופנוען)

וכמובן שכחלק מפק"ל פארק באנגליה יש גם אגם קטן עם ברווזים ואווזים. למרבה הצער גומבוץ, שהיה ער כל הנסיעה אל הפארק, נרדם באוויר הצח, והפסיד את כל ההליכה בין הירוק ירוק הזה והברווזים. העיקר רצינו להעניק לילד קצת טבע. הוא כמובן היה ער לגמרי כל הנסיעה הביתה אחר כך.

היה ביקור מצוין. כל כך מצוין ששכחנו ששילמנו על חניה עד שלוש ועשרים, וכשהגענו לאוטו בארבע ציפה לנו דו"ח על 80 פאונד. אאוץ'. העיקר החלטנו שנלך לפארק/גן חיות כדי לא לצאת לקניות יקרות מדי.

הילד גאון טכנולוגי #2

גומבוץ מקבל את האייפוד שלי למשחק של שתי שניות, לא יותר. בשוב האייפוד אליי אני נדהמת לגלות שהוא הפך את השפה לסינית.

הוא עדיין בסינית, אנחנו לא מצליחים לפענח איך להחזיר לאנגלית.

איזה כיף זה לקבל חבילה בדואר: כך סתם הופיעה אצלי חבילה בדואר, שעשתה את כל הדרך מאוסטרליה. כן כן, קואלה בחומוס שלחה לי את הסרט אהבה קולומביאנית, אחרי שהתבכיינתי לה שנעלם לי הדיוידי שלו. איזה כיף! תודה קואלה!

הילד גאון טכנולוגי #3

גומבוץ מקבל לידיו את הלפטופ שלי לעשר שניות. כשאני לוקחת אותו בחזרה אני מגלה שהמקלדת נעולה. עכשיו לכו תגגלו פיתרון כשאין לכם מקלדת. לוקח לי חמש דקות להרכיב את המילים "locked keyboard" בקופי פייסט עם העכבר, ומשחק של כמה דקות עם הגדרות המחשב כדי להחזיר את המצב לקדמותו.

פינת עקרת הבית:

ניצלתי גיפט קארד לאמזון (תודה עוז וקרן!) וקניתי לי את ספר הקאפקייקס של מרתה סטיוארט. ועכשיו שאלה: כשהיא אומרת 

Half a cup (1 stick) unsalted butter

לכמה גרם לעזאזל היא מתכוונת?

ראיתי בתמונות שהחמאה האמריקאית מחולקת לארבעה "מקלות". מישהו יודע כמה זה כל מקל?

הילד גאון טכנולוגי #4

גומבוץ משחק להנאתו בלפטופ של האופנוען. דקה אחרי האופנוען נחרד לגלות שהוא שלח אימייל (!!) שכולו מלא ג'יבריש. שניות של חרדה שהוא שלח את זה לבוס שלו, מתבררות כהקלה, הוא שלח את זה לעצמו.

מצרים, בחריין, איראן, ועכשיו הבלוג:

"אם את תמיד שמה את התמונות שאני צילמתי, את לא חושבת שצריך לקרוא לבלוג 'עדי והאופנוען בעולם'?"

(מתוך מייל מאת האופנוען. האם שש שנות שלטון יחיד עומדות להסתיים?*)

*לא

הילד גאון טכנולוגי #5

גומבוץ משחק להנאתו בטלפון שלי. אני לא לחוצה כי אני יודעת שהמקשים נעולים.

במשך חצי יום אני לא מבינה למה אני לא מקבלת סמסים או טלפונים. רק בערב, אחרי רבע שעה של לנסות להבין מה קורה עם הטלפון שלי, אני מגלה שהוא העביר את הטלפון למוד מטוס, כלומר ללא קליטה. לוקחות עוד כמה דקות עד שאני מגלה איך להחזיר את זה לקרקע.

נתקלתי כבר בשתי אימהות ישראליות שמדברות עם הילדים שלהן באנגלית. כאילו, מה הקטע? מילא אם הייתה להן אנגלית מושלמת, אבל אנגלית לגמרי ישראלית. לא עדיף להשאיר את האנגלית לגן וללמד את הילדים שלכן עברית?

ואסיים בנימה זועמת:

צפו בכתבה הזו (ותודה לבשמת על הלינק). אני מאוד מקווה שכל האנשים העלובים שמופיעים בה התביישו כשראו את עצמם בטלוויזיה. אנשים נורמטיבים, עם תירוצים עלובים כמו "אני מחכה לאשתי", "גם באיילון יש פקקים", "ככה זה בישראל". האם מישהו מהם עצר לחשוב כמה עצוב שככה זה בישראל? שלא לדבר על שתי הערסיות ש"כמה זמן שייקח הטוסט של הילד ככה הן יעמדו כאן", או השוטר במדים ובניידת שטען שהוא אדם פרטי.

ולמה לא היה אפילו אחד מספיק בוגר לקחת אחריות, שיאמר "נכון, עצרתי כאן וזה לא בסדר מצידי"*. כולם מתנהגים כאילו הם לא אשמים, שאין מה לעשות. האם המחשבה שלשפר את ישראל מתחילה מההתנהגות שלכם האישית לא חלפה במוחכם?

* אפשר לטעון שכן היה צדיק בסדום שאמר שהוא לא בסדר אלא שהוא נותר בחדר העריכה, אבל אני חושבת שלו היה אחד כזה, או אפילו יותר מאחד, הוא היה מקבל ייצוג בכתבה, כי א. ליצור לפחות מראית עין של הגינות בדיווח וב. כי אחד בסדר היה עשוי להדגיש את הלא בסדר של השאר.