עדי בעולם

בכל יום שואה אני מפרסמת פה את הפוסט על אבא של סבתא שלי, שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. גם השנה אני מפרסמת אותו, ממש מתחת לפוסט הזה. אבל הפעם אני מפרסמת פוסט שואה נוסף, כי השנה קיבלה סבתא שלי מזכרת לא צפויה מהעבר.

כשסבתא נכנסה למחנה היא הייתה בת 12. יומיים קודם היא עוד חייתה בגטו בעיר מגוריה עם ההורים שלה, ילדה יחידה בקן משפחתי חמים. בבוא האקציה של אולקוש נלקחו היא ואמא שלה לרציף הרכבת. האבא הושאר מאחור, הגרמנים רצו שהוא יפעיל עבורם את מפעל האמייל שלו. את סבתא שלי ואמה הם העבירו סלקציה. שלושה ימים לאחר הסלקציה הזו צעדה אמה של סבתי לתאי הגזים באושוויץ. יש לנו עדים שראו אותה בפעם האחרונה בחיים, פוסעת לתאי הגזים.

סבתא שלי, שבגיל 12 נראתה טיפה מעל לגילה, נשלחה למחנה הריכוז מארקשטאט, לעבוד בו במטבח. לאחר מכן נשלחה לעבוד במפעל מחוץ למחנה, של חברת "קרופ את גרינוילפינגר". מאוחר יותר היא תועבר למחנה עבודה, פטרסוואלד. את כמעט ארבע השנים הבאות של חייה היא העבירה בעבודת פרך וברעב במחנה בגרמניה.

ביום שיחרור המחנה היא יצאה ממנו, צל של נערה בת 15 וחצי, בלי הורים ובלי משפחה. בלי כלום בעצם. אחרי כמה חודשים של חיפושי שווא אחרי הוריה, היא התגלגלה למנזר אינדסדורף בגרמניה. היא לא זוכרת ממנו הרבה, רק שבמנזר הזה היו הרבה ילדים שיצאו מהמחנה ושהנזירות נתנו להם אוכל ביתי.

ומתברר שהם צילמו את הילדים שהגיעו אליהם. סבתא שלי לא ממש זכרה את זה, בכל זאת, היא הייתה שנייה אחרי סיוט שארך ארבע שנים, אבל לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בעפולה. אישה שאלה בגרמנית אם היא הלינה בריקס. סבתא שלי לא נקראת הלינה בריקס כבר יותר מ-60 שנה, אבל היא בהחלט הנערה ההיא. האישה הסבירה שהיא מתנדבת במנזר באינדסדורף, ושבעליית הגג שלו נמצאו ארגזים עם תמונות של ילדי שואה, והם פנו עם שמות הילדים אל יד ושם, וככה היא הגיעה אליה. היא שאלה אם יש לסבתא שלי אימייל. לסבתא אכן יש אימייל.

כמה דקות לאחר מכן נחתה בתיבת האימייל של סבתא שלי תמונה. סבתא שלי פתחה אותה, וקיבלה את התמונה היחידה שלה מהמנזר בגרמניה שאחרי המלחמה.

קשה לתאר את הרגשות מול התמונה הזו. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה כמה היא יפה. כלומר, ידעתי שהיא יפה, היא תמיד נחשבה לאישה יפה, אבל לא חשבתי שכמה חודשים אחרי השחרור מהמחנה היא תהיה כל כך יפה. התמונה בשחור לבן ולא רואים את כחול עיניה, אבל כמו שאני יודעת שהעיניים שלה כחולות, ברור לי שהלחיים שלה ורודות שם. כי יש לה שם לחיים מדהימות.

וזה לא מקרה שאני מדברת על הלחיים שלה, כי הלחיים האלה הצילו את חייה פעם. היא קדחה מחום במרפאה של המחנה, כשלפתע הופיע רופא בכיר לביקורת. כולם התבקשו לעמוד. מי שלא יכול היה לעמוד, נשלח למוות. סבתא שלי, בת 14 אולי, נעמדה בקושי. הרופא עבר בין החולים, היא התנודדה ופחדה ליפול עליו. אבל דווקא מולה הוא נעמד. החום הגבוה שלה גרם לה לאודם בלחיים.

"תראו", פנה הרופא בקול רם לפמליה שאיתו, "תראו איזה לחיים אדומות, תראו איזה בריאות שופעת. והם אומרים שאנחנו לא מחזיקים את היהודים בתנאים ראויים". בפמליה שלו החרו אחריו. הוא המשיך בסיבוב, ויצא מהמרפאה. ואיך שהוא יצא, סבתא שלי התעלפה.

אבל הלחיים האדומות שלה הצילו אותה.

ועכשיו, בתמונה הזו מ-1945, אני רואה את הלחיים האלה. היא אחרי כמעט חצי שנה במנזר, היא קיבלה שם יותר מזון ממה שאכלה בשנה שלמה במחנה, והיא כבר לא כל כך כחושה למרות שהבטן שלה עוד קצת נפוחה מהרעב (לקח יותר משנה, אומרת סבתא, עד שירדה הנפיחות בגלל תת התזונה), ו - שאלוהים יעזור - היא מחייכת. סבתא הנערה מחייכת. לא חיוך של שמחה, מן חיוך אחר.

סבתא, איך יכולת לחייך אחרי המחנה?

זה כי הייתי כבר חצי שנה חופשיה. הפחד היה בי כל הזמן במחנה, הפחד עדיין איתי, גם היום בארץ, אבל אז כבר יכולתי לחייך. הרי ניצחתי את הנאצים.