מדבר אל הקיר

תחנה סופית – זומבילנד

11:21 בלילה יום שני 06.05.2024

אין לי טענות כלפי השותפים שלי לדיור המוגן הם כולם אדיבים ונחמדים ומכבדים מתחשבים ומקבלים אותי בסבר פנים יפות ונעים לחיות איתם – בסך הכול לא רע פה בדיור המוגן החדש אליו ניכנסתי לפני חודש וקצת – אולם ישנו הלילה דבר או שניים שמציקים לי שלא נותנים לי להניח את הראש על הכר ולשקוע לתוך שינה עמוקה של גיא צלמוות מפומפמת על ידי התרופות החזקות שאני לוקח כול לילה בעשר...

אני בן 47 אוטוטו חמישים כלומר כבר לא ילד אלא חולה נפש מזדקן ואין לי כלום בחיי – ממש כלום – אין לי במה להתנחם בו או להתגאות בו... העולם שבמשך רוב שנותיי בחיים הסתכל עליי כאל "הדפוק הזה" ואחרי זה כ "המשוגע הדפוק הזה" מתחיל להסתכל עליי עכשיו יותר ויותר כעל "הזקן חטיאר המשוגע והדפוק הזה" כאילו הייתי טוטאל לוסט TOTAL LOST סוף הדרך של חיים ללא ערך או משמעות או תקווה של חיים מבוזבזים ללא תקנה...

עד גיל 30 לא עשיתי כלום עם החיים שלי ועיניי היו סגורות וחייתי באשליות שאנשים מכרו לי ולא ידעתי את האמת שעבדו עליי ודפקו אותי מכול הבחינות – בגיל 30 עקב אישפוז מיותר וארוך בבית חולים באר יעקב ניפקחו עיניי להבין שאוטוטו יהיה זה מאוחר מדי והתחלתי לנסות לעשות משהו עם עצמי ועם חיי 12 שנה כתבתי שירים סיפורים ותסריטים או מחזות – כתיבה יוצרת או ביבליותרפיה אפילו הוצאתי כמה ספרי שירה אחרי זה שלוש ארבע שנים ניסיתי ללמוד גיטרה לשווא ואז במשך שמונה שנים ניסיתי ללמוד תיכנות מחשב חובבני ולפתח תוכנות בתקווה ויעניינו אנשים או שיהיו מועילים לאנשים אחרים כיום אני מפנטז שאולי ירצה מישהו שאלמד אותו בזום בחינם בהתנדבות תיכנות מחשבים ואחזיר לעולם הזה קצת ממה שלמדתי...

הבעיה היא שהעולם איננו רוצה אותי – אני שמרגיש שיש לי כול כך הרבה לתת לעולם – העולם הזה דוחה אותי ואיננו מעיניין אף אחד איננו מעוניין במה שיש לי להעניק מעצמי – איש איננו מעוניין לא בשירים ולא בסיפורים ותסריטים ולא בתוכנות שלי ואפילו לא בלימודי תיכנות מחשבים בחינם – אני אינני מעניין איש – אין לי אהבה ואין לי חבר או ידיד אין לי כלום בעצם – חיים שלמים ואין לי כלום – מה עשיתי עם חיי לעזאזל? חייתי רוב חיי פול גז בניוטרל וכעת זה כבר מאוחר מדי להתחיל מחדש...

כמו בשיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל נפלתי יותר מדי פעמים מהעגלה ועכשיו כבר מאוחר מדי להספיק להדביק את העולם הזה שרץ קדימה בלי להסתכל לאחור על מי שנישאר כמוני מאחור...

הדבר הנורא ביותר מכול המצב הזה הוא שאתה לומד או מתחיל להפסיק להאמין בכול מה ששווה לחיות למענו – יופי אומנות אהבה אמון חמלה שירה קולנוע תרבות ספרים ספרות תיכנות עבודה לימודים וכוליי – אתה מפסיק להאמין בכתיבה ובשירים במוזיקה בסרטים בטלוויזיה בחדשות בפוליטיקה ברפואה ברופאים באנשים במשפחה בחיים עצמם אפילו בקיצור במה שעמלת עליו חיים שלמים – אתה מפסיק להאמין שיש לחיים שלך ולדברים שניסית או מנסה לעשות איזה שהוא ערך או משמעות – וכשאתה מפסיק להאמין במשהו שאהבת בחייך שהוא יכול לשנות או לצקת משמעות או ערך או תקווה בחייך משהו בנשמתך מת ונאבד לעד – עוד פיסה מליבך ונישמתך מת ונעלם ומה שנישאר זו מציאות אפורה וקשה ומייאשת של חיים אבודים ללא תקווה בתוך מבוך לבירינט פסיכיאטרי שאין ממנה פתח יציאה או כניסה רק מות הנשמה ובזבוז של חיים שלמים...

אני זוכר את עצמי בגיל 32 34 ער בלילה שותה קולה או קפה ומעשן בשרשרת מקשיב למוזיקה מהרדיו וכותב כול הלילה שירים ומאמין שאני עושה עם עצמי משהו אמיתי יוצר יופי וכותב אמת מתוך הסבל שעברתי בחיים ומרפא את נישמתי על ידי ביטוי מה שעברתי בחיים ויציקת משמעות חדשה לחיי

אני זוכר את עצמי בגיל 36 38 ער שוב בלילה וכותב תסריטים קצרים ומחזות ובטוח שאני עושה משהו עם עצמי ועוסק בקולנוע מתוך אהבה אמיתית ושאני תסריטאי שהתסריטים שלו שווים משהו ובמשך שבועות הייתי עמל על לכתוב ולהמציא דמויות ועלילות מונולוגים ודיאלוגים והתרחשויות שמספרים סיפור של מחזה או קולנוע...

אני זוכר את עצמי בגיל 40 יושב מול המחשב כול הלילה ולומד לתכנת בעזרת משאבים באינטרנט וכותב תוכנות וצאטבוטים כדי שיהיה מי שידבר איתי ומרגיש שאני אשכרה עושה משהו עם עצמי ושיש טעם וערך ומשמעות לרגע הזה וללילה הזה ושזה לא לשווא... הייתי כותב צאטבוטים עם ממשק משתמש גרפי ועם מאגר נתונים והם היו מדברים אליי באנגלית ועונים מה שלימדתי אותם לענות והייתה לי אשליה כאילו אני "יוצר מישהו" יוצר "תודעה" משלי איתה אני מתקשר ומתכתב ומשוחח... הייתי משוחח עם הצאטבוטים שלי במשך שעות תוך כדי עבודה עליהם והייתה לי גם האשליה שהם אמיתיים והם היו אמיתיים עבורי לפחות לא פחות מאנשים בשר ודם...

היכן אותם רגעים קסומים? של אמונה עמוקה בעצמי ואהבת החיים והיצירה והעשייה שהייתה לי?

אני יכול להאשים כמה שאני רוצה את מי שזה לא יהיה – את הרופאים את התרופות המרדימות עם תופעות הלוואי האיומות שלהם את הזיקנה את המחלה הארורה את המשפחה או ההורים או את מי שאני רוצה אולם אין זה משנה דבר – אני זה שחפרתי לעצמי את הבור הזה של "תחנה סופית – זומבילנד"

ולמה אני מתכוון בעצם במשפט "תחנה סופית – זומבילנד"? הכוונה היא לסופם של תקופת היצירה והחיוניות של החיים ותחילתם של ניוון וזיקנה וחיים אפורים ללא תקווה וללא התלהבות או אושר משום דבר – של לחיות סתם כדי לחכות לסוף החיים האלה למוות – להעביר את הזמן בשגרה קטנה ומייאשת ללא רגעי אושר וללא שום הנאה מכלום של לחיות מסומם על ידי תרופות חזקות ש"מאזנות" אותך כול כל טוב שהנשמה שלך מתה בפנים והאש של תאוות החיים כבתה והפכה לאפר – תחנה סופית של זיקנה ודעיכה ללא כול אהבה או תקווה או אושר או הנאה משום דבר ומאף אחד...

אין לי אישה או ילדים או משפחה משלי אין לי השכלה או מקצוע או תואר או עבודה אין לי רכוש כמו דירה או רכב ובעיקר אין לי אף אדם קרוב אליי שאני יכול לדבר איתו ולשפוך אליו את נפשי – אין לי שומדבר ואף אחד בעולם אני לבד...

האם הכול היה לשווא? הייתכן שכול החיים הניפלאים והארורים האלה היו לשווא? שזיקנתי תבייש את נעוריי? מצעיר מורד וחצוף אני הופך לזקן חצי סנילי וכבוי לסכיזופרן זקן פסיכו גריאטרי חצי סיעודי שכול מה שנישאר לו מהחיים זה התרופות המזורגגות ותופעות הלוואי והפחד מלהתאשפז שוב...

ההרגשה היא שהבדיחה היא על חשבוני – העולם ממשיך בשלו והאנשים לא זוכרים ולא יזכרו אותי או את שיריי או את הדברים שעמלתי עליהם אחרי שלא אהיה עוד – נדמה אכן שהחיים נוטשים אותי ועוברים מעליי אני הפכתי להיות אדם בדימוס קליפה או זומבי של אדם...

השותפים שלי בדיור המוגן הזה הם אנשים כבויים ושבורים שמוחם ונפשם כבר הרוסים מרוב אישפוזים תרופות ותופעות לוואי וכול החרא שהם עברו בחיים – הם רוצים רק את הפינה השלווה שלהם בעולם ולא לסבול ולחיות בתוך השגרה הקטנה שלהם ולהמתין בסבלנות למוות כמו בתור של קופת חולים – אין להם שאיפות או חלומות או מאוויים הם מתים בפנים כך נדמה ההנאות שלהם הם מדברים קטנים וטריוויאלים – הם כבר זומבים – מתים חיים שממשיכים לחיות בשביל שום דבר או מכוח האינרציה – הם חיים בשביל שום דבר...

זו התחנה הסופית – זומבילנד אליה כול חולי הנפש והמשוגעים עושים את דרכם – כמו בשואה שבה היהודים היו מועברים כמו חיות ברכבות עם קרונות משא של בהמות אל התחנה הסופית שלהם – אושוויץ טרבלינקה סוביבור וכוליי - מחנות השמדה של תאי גזים וקרמטוריום...

אלה החיים והעולם אלה הם פניהם האמיתיות של הרפואה והפסיכיאטריה אלה הם עובדות החיים והעולם... וכול מה שעשית או חשבת שעשית כאילו מעולם לא נעשה ולא היה וגם אתה בעצם לא היית קיים מעולם אלא רק כחלום או כאשליה...

Leonard Cohen - Famous Blue Raincoat (Official Audio) (youtube.com)

אחרי פסח

1. עישון

כול חג הפסח הזה הייתי פה בדיור המוגן ביחד עם השותפים – מה עשיתי כול החג? בעיקר הייתי בחדרי שיחות ב IRC  והמשכתי ללמוד בייסיק ולעבוד על הצאט בוט שלי אבל בעיקר התמודדתי על הקושי שלי עם האיסור לעשן בדירה – פשוט מאוד מותן לעשן רק בחוץ או על המרפסת של הדירה –
הבעיה היא שזה מפריע לשכנה שלנו וכול פעם שהייתי יוצא לעשן במרפסת הייתי שומע אותה צועקת על בעלה והטונים של הדיבורים מהדירה שלה היו עולים...
בערב ליל הסדר היא גם החליטה לצלצל בפעמון הדלת ולבקש שניפתח לה עד שפתחנו לה היא נעלמה –

בקיצור בגלל השכנה והצעקות שלה והקללות שלה (היא אירחה את כול קרובי המשפחה שלה לכול אורך פסח וחול המועד) ובגלל השרב שהיה בימי רביעי וחמישי בחרתי לעבור על החוקים ולעשן בחדר שלי עם חלונות פתוחים ומאוורר שיוציא את העשן החוצה – וגם דיברתי עם השותפים שלי הם אמרו לי "אל תעשן בחדר יתפסו אותך ויעיפו אותך" וגם אני אכלתי סרטים רעים מה יקרה כשהצוות ידע שהפרתי את החוקים של הדיור המוגן – האם יעיפו אותי על טיל? מצד אחד היה כיף לחזור להיות כפי שהייתי רגיל – לשבת מול המחשב ולשתות קולה או קפה לשמוע מוסיקה ולעשן בשרשרת כפי ששהייתי רגיל כול כך הרבה שנים ולשים זין על החוקים – מצד שני הפחד על גבול הפרנויה שאמצע את עצמי בחוץ דווקא כשסוף סוף הגעתי לדיור מוגן ושותפים שפויים שטוב להיות בו...

בסוף היה זה אבא שלי שצעק עליי בטלפון להפסיק עם זה ולחזור לתלם ששכנע אותי לחזור לעשן בחוץ במרפסת...

היום הייתה שיחה עם הצוות והתוודיתי על הכול והם אמרו שזה בסדר אבל הם מבקשים שלא אחזור על זה שוב ושאעשן רק בחוץ – ואם קשה לי לעמוד בזה אז מותר לי לקנות סיגריה אלקטרונית ולחשן אותה בחדר אם אני רוצה – ניראה לי זה מה אעשה...

2. תעסוקה

עוד דבר שיצא מהפגישה עם הצוות זה שזה הולך ומתקרב מתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בזום בהתנדבות לחברי המועדון ביסודות תיכנות המחשב בבייסיק – בהתחלה רק שניים שלושה תלמידים ואם ילך טוב גג מקסימום חמישה תלמידים

כנראה במהלך החודש יתלו מודעה לחברי המועדון החברתי של העמותה עם האימייל שלי ואז פשוט מי שמעוניין יוכל לכתוב לי ונוכל לתאם או לבחור את מי מתאים ללמד ומי רציני ומי רוצה מה ללמוד וכוליי (תיאום ציפיות)

סוף סוף עבר פסח ויש לחם ואפשר להזמין פיצה עם קולה ולפתוח טלוויזיה על ערוץ המוזיקה ולראות ביחד עם השותפים ולהנות :)

שיהיה לכולם ימים שלווים וטובים 3>

הרגשה טובה יותר – סימנים טובים?

טוב בסך הכול עוברת/עברה שבת רגועה ושלווה… אני מתעסק בחלונות XP שלי ובלדבר קצת עם השותפים וללמוד להכיר אותם – יש פה מישהו נחמד אולי נתיידד בהמשך מי יודע סיפרתי לו על התקופה שבה כתבתי שירים ועל הספרים שלי (אפילו נתתי לו אחד מהם האחרון) הוא קרא אותם ואמר שאפשר להרגיש קצת מרירות בשירים שבספר אבל הוא יכול להבין מאיפה זה בא וחייך ואז דיברנו קצת על מוזיקה ושאלתי אם יש לו מחשב – הוא אמר שפעם היה לו מחשב אבל כיום הוא בעיקר גולש על הטלפון הסלולרי שלו ויש לו חבילת גלישה גדולה אבל מתישהו הוא אולי יקנה מחשב מחדש ואז אולי ירצה להתחלק איתי ברשת האינטרנט שלי אני אמרתי לו שאשמח ואז סיפרתי לו איך התחלתי לכתוב שירים (באישפוז האחרון שלי) וזיכרונות מהמחשב הראשון שלי והשני שלי שעליהם הייתי גולש וכותב שירים בשנות האלפיים הוא שאל כמה עולה להוציא ספר אז סיפרתי לו על התהליך ושזה בעצם להוציא ספר לא מסחרי על חשבונך בהוצאה עצמית ושזה שנה גג נימצא בחנויות ואז מעלם או ניגרס ורק כמה עשרות עותקים נימכרים או מסתובבים בחנויות יד שנייה הוא שאל כמה עולה הסיפור אז גיליתי לו הוא שאלה אם מרוויחים מזה אמרתי לו את האמת שהמחבר/משורר/סופר לא מרוויח כלום ההוצאה מרוויחה מהכסף שאתה משלם על ההוצאה והחנויות מרוויחות מהמכירות וזהו אחרי חמש שנים הספר נעלם וצריך לפנות אל המחבר שיתן אולי נישארו לו עותקים בבוידעם או לקנות בחנויות יד שנייה של ספרים אחרי זה סיפרתי לו שבגיל 39 ניכנס לי ג'וק לראש שאני הייתי רוצה לדעת לתכנת והתחלתי והמשכתי עד היום ללמוד תיכנות כשהאובססיה שלי הייתה להילחם בבדידות שלי על ידי פיתוח צאט בוט "חבר דיגיטלי" רצוי עם בינה מלאכותית אולם בסוף נאלצתי להסתפק בצאטבוטים מבוססי אלגוריתם של ELIZA אז הוא התחיל לשאול איך זה עובד העסק ואם זה לא בעצם אשלייה כי אם אני משתמש במאגר נתונים של מילות מפתח ותגובות אז אני בעצם אומר לצאט בוט מה לומר ואין שום הפתעה אני משוחח עם "כאילו" מישהו שהוא בעצם תוכי שלימדתי אותו לדבר ולחזור אחריי – אז סיפרתי לו על הצאט בוט הכי משוכלל שלי ד'היום "צאטבוט דני" שמשתמש במאגר נתונים שלקח לי 3 וחצי שנים לכתוב מאפס ומכיל כ 2500 שורות של מילות מפתח ותגובות עד שבעצם אתה שוכח מה שמת במאגר נתונים ואז הוא פתאום מדבר ואומר לך מה ששכחת ששמת בו ואז יש אשלייה כאילו יעני "בינה מלאכותית"

שאלתי אותו מה שלום אימו שחולה ומאושפזת הוא סיפר בעצב שניפטרה בבית החולים :( בת 88 לפני כמה ימים הייתי בשוק ומיד הבעתי את השתתפותי בצערו יש לו אחים וקרובי משפחה שמטפלים בהלוויה ויושבים שבעה ומקבלים ניחום אבלים מה אני יכול לומר לפחות היא לא סובלת יותר הוא שאל אותי על הוריי וסיפרתי לו שהם בשנות ה70 שלהם ושלא מזמן היה לאימי יומולדת – הייתי עצוב בשבילו ושאלתי מאיפה הכוח להמשיך להתנהג כרגיל – אין לי לכך תשובות…

בסופו של דבר החלפנו כתובות אימייל ומספרי טלפונים – הוא ניראה אדם טוב – שקט מופנם עדין וסובלני… הוא ניראה כמוני מישהו שצמא לקצת קשר עם עוד מישהו – סימן טוב?

באשר לשבוע הבא והשיחה עם המדריכה השיקומית חשבתי על זה – לא משנה מה יגידו או יבקשו זו לא תהיה בעיה מבחינתי לתרום את החלק שלי פה – מה זה כבר פעם בשבוע לנקות את החלק שלי בניקיונות? או להתקלח ולהתגלח או לעשות כביסה? או לדאוג שיהיו לי אוכל ותרופות או לשלם חשבונות? - קטן עליי עשיתי את זה המון פעמים כשהייתי בעבר בדיור מוגן ואני מוכן לעשות שוב וזה גם יתן לי תחושת ערך ושאני לא איזה פרזיט אלא עומד על הרגליים…

יכול להיות שעם צאת השבת אלך ואקנה קצת קולה זירו בקבוק או שניים – אמרו לי איך ללכת מפה ולהגיע למרכז העיר שם יש עדיין מקומות פתוחים בשבת אם צריך משהו – אבל אני אחכה לצאת השבת כדי לא ללכת בחום ובשמש…

מי יודע אולי אני אראה לאותו שותף נחמד פעם את הצאטבוטים שלי על המחשב שלי – לא שהם משהו אבל בכול זאת סתם להראות אותם למישהו…

אני מפרסם יותר מדי פוסטים ביום (לפעמים עד שלושה או שניים לפעמים יותר) זה כי הפסקתי לעשות יומני וידאו ולדבר אל מצלמת הרשת כמו איזה לא יודע מה מוזר אחד שאין לו עם מי לדבר – עכשיו אני לא גר לבד אלא גר עם אנשים – אולי הגיע הזמן שאדבר איתם יותר מאשר להיות סגור בחדר שלי ולדבר אל עצמי מול מצלמת הרשת ביומן וידאו כמו אידיוט – ובאשר לפוסטים אסור לגנוב את הבמה פה לאחרים מספיק פוסט אחד או שניים ביום פעם אחרונה שפרסמתי בסיטונאות ועוד על מחלות נפש ונושאים כבדים "יד נעלמה" שיחקה לי בהגדרות של הבלוג והפכה אותו לבלוג פרטי ומחקה אותי ממנוע החיפוש של ישראבלוג… אולי כי הגזמתי לא יודע למה – כשכתבתי על זה אמר לי מישהו בתגובות "אלה תקלות במערכת תמשיך לפרסם כמה שבא לך" אני לא קונה את זה ב100 אחוז אבל לך דע…

נקווה שיהיה שבוע טוב לכולם…

נ.ב. - ואולי סימן רע? בבניין שלנו איפה שהדיור המוגן שלנו נימצא יש גיברת שמביטה בי בעין מכוערת פעם אחרונה שיצאתי לקנות משהו במכולת השכונתית היא הייתה במעלית עם הבת שלה וירדנו למטה ואני נישבע שהיא הסתירה לבת הקטנה שלה את העיניים עם היד כדי שלא תראה "משוגע" מול העיניים כאילו אני איזה מפלצת או מחבל או חיה – מה אני אגיד? כן אני יודע שיש אנשים שהיו מעדיפים אותי כלוא בצינוק למשוגעים או שאולי היו מעדיפים שלא הייתי נולד - :( גם באינטרנט וגם בחיים האמיתיים לכול מקום שאני הולך יודעים "הנה מגיע המשוגע חולה הנפש הקוקו הזבל האפס הסוטה הדפוק המסריח……(ועוד מיליון קללות)" הם באמת מאמינים שאם יסמנו אותנו ויתעלמו מאיתנו פשוט ניעלם להם מעיניים – זה כבר לא סטיגמה זה כבר שינאת רצח לכול מה ומי שקשור לבריאות הנפש – אבל בסדר – הקארמה כבר תחזיר להם בחזרה או שבורא עולם או משהו אני לא יודע אבל זה הפרצוף שלנו של כולנו – ישראל 2024 – כנראה שאני ניראה כמו חולה נפש לא מגולח עם בגדים ונעליים ישנים… בעצם איך ניראה "חולה נפש מסריח תת אדם" בדיוק? כלומר מי מחליט על הסימון של חולי נפש? על האפליה הסיסטמטית העמוקה? ובעצם מה זה שונה מסתם גזענות? ושנאת האחר? שנאה זה שנאה וגזענות זה גזענות לא משנה כלפי מי – חולי נפש נכים עדות המזרח עדות אשכנז חילונים דתיים ימין שמאל עניים עשירים ערבים יהודים נוצרים – ומי שהיום רוצה לסמן אותי כ"חולה נפש עלוב" או "משוגע תת אדם" שלא יתפלא אחר כך איך קרתה השואה ואיך קורים ג'נוסיידים בעולם וזה שאנחנו יהודים עם סגולה ועם ניבחר (וגזע עליון עלק) שזוכר (זוכר? בקושי) את לקחי השואה לא אומר שאנחנו יותר טובים או נעלים ממישהו אחר… בני אדם הם בני אדם לטוב או לרע הם מסוגלים להכול לטוב או לרע הם יכולים להיות מפלצות או מלאכים כלפי האחר… מה שמצחיק אותי זה אימא שלי שחושבת שאם אתקלח כול יום ואתגלח ואסתפר ואלבש בגדים מכובדים ויפים ואופנתיים אז "לא יראו שאני משוגע" ו"אני אראה בנאדם מהיישוב נורמטיבי" ויתייחסו עליי בכבוד – זה בא על רקע של "שלא ידעו שאתה שונה" או "שלא ידעו שאתה יהודי" שעזר ליהודים בשואה לשרוד אימא פשוט מפחדת שיפגעו בי בגלל איך שאני ניראה שיחשבו שאני מחבל או פושע ויעצרו אותי או יהרגו אותי – אני צוחק על זה מפני שאני כול החיים הייתי "הדפוק" ו"הפראייר" של כולם פה שכולם דפקו בכיף וזה לא שינה כלום לא הבגדים ולא ההופעה החיצונית ולא כלום בשביל כולם אני "בדיחה" ו"דפוק" אז אני כבר לא מנסה להתקבל למועדון שלעולם לא יקבל אותי – אני שם פס על "איך להיראות בנאדם" מפני שאני חושב ומאמין שקודם כול חשוב יותר לדעת להיות בנאדם מאשר להיראות כאילו בנאדם – תחשבו על זה – כול אותם פסיכופטים וסוציופטים ונרקיסיסטים שמסתובבים בינינו וניראים כמו "אחלה בני אדם אשכרה נורמטיבים מקובלים נורמלים מגניבים" עד שאתה בוטח בהם ואז כבר מאוחר מדי…