ליום ההולדת ה16 שלה קיבלה בירושה מדוד שלה מערכת רמקולים עם מקום לדיסקים. הוא חיפש להיפטר מזה, והיא חיפשה מערכת שיש בה מקום לדיסקים. האוסף שלה כבר לא קטן, היא השיגה את כל הדיסקים של רדיוהד, את האוסף של ברזיל לקחה מהקופסה שאבא השאיר כאן, וזוהר ארגוב ואואזיס לקחה מהמגירה של הדברים הישנים של אמא. היה קצת מטאל מהתקופה שניסתה להרשים את יואב ובפסטיבל האחרון שהייתה בו קנתה כמה דיסקים של אינדי ישראלי.
כשהיא רצתה להירגע היא הכניסה למערכת את הדיסק של מאחורי הצלילים וכשהיא רצתה לכעוס הכניסה את הדיסק של רדיו בלה בלה. כשהיא רצתה להתגעגע למקום שלא הייתה בו היא הכניסה את אוסף השירים היפים של ברזיל.
באחד הלילות, נחושה, החליטה להפוך את כל הבית ולמצוא דיסקים חדשים. בטח נשארו דברים שהיא בטיפשותה לא לקחה פעם קודמת, חשבה שהם מעפנים, מוזרים. היא ירדה למטה במדרגות וקיוותה למצוא את אמא שלה מדברת בטלפון במרפסת, אבל הבית היה ריק. ״טוב, לפחות אני לא ארעיש לאף אחד״ אמרה בקול משום מה. היא התחילה להוציא את כל הקופסאות מהכוננית, ולחפש אוצרות.
היא מצאה עוד דיסק של דילן ודיסק של קצת אחרת. היו גם הדיסקים שאבא שלה צרב עם כל הסרטים שצילם במצלמת הוידאו שלו. הכל מסודר בניירות, לפעמים כתובה השנה, לפעמים לא. זה ריגש אותה.
היא עלתה לחדר, ניסתה לחבר את המערכת לטלוויזיה, הסתבכה עם הכבלים, ירדה למטה שוב ועלתה בחזרה, הביאה כבל חדש, חיברה אותו בהצלחה. היא התיישבה על הכיסא והכניסה את הדיסק הראשון.
״2000״
הקול המלטף של אמא שלה מספר למצלמה ״הם בתוך האוהל! בואו ניכנס דרך הדלת…״ היא יושבת באוהל על הברך של אבא, האוהל חשוך. מזל שהמצלמה משוכללת ויש צילום לילה. העיניים שלה בורקות לתוך המצלמה והיא מחייכת, שמחה, סקרנית, בטוחה. אבא שלה מנשק אותה בשיער והם יוצאים מהאוהל ומשחקים בקוביות. היא מרוכזת במשימה. ״מה אתם עושים?״ אמא שלה שואלת. ״מגדל!״ תמר הקטנה עונה. היא מראה בהתרגשות את המגדל שבנתה לאבא שלה. אבא שלה מסביר לה שאי אפשר לשים צהוב מעל אדום, ושצהוב תמיד מתחת. צהוב זה איכס. ״צהוב איכס!״ היא צועקת. ״תמר, לאן אבא נוסע?״ אמא שלה שואלת אותה. ״לבר…״ היא מדובבת אותה, ״זיל!״ תמר עונה.
היא הוציאה את הדיסק מהמערכת ומכניסה אותו בזהירות למעטפת הנייר. דיסק נוסף נשלף.
״2004״
פברואר, קצת לפני הקרנבל. הם בחדר הישן שלה בבלפור. היא מקולחת ובפיג׳מה, אבא בחליפה של העבודה. ״את רוצה לספר לאבא מה היה לך היום בגן?״ אמא שלה שואלת. היא עושה פרצוף. ״הרביצו לי״. אבא שלה מכווץ את הגבות ״מה עשית?״, הוא שואל. ״שומדבר״ היא מחייכת. ״לא החזרת להם?״
״החזרתי! אמרתי אותם לאורלי. היא שמה אותם בעונש.״
״תמר, את מתגעגעת לאבא?״ אמא שלה שואלת. היא מהנהנת. ״את שמחה שאבא נוסע לברזיל?״
״לא״ היא שוב עושה פרצוף. אבא שלה מרים אותה, ״כל לילה לפני שתלכי לישון תיזכרי איך אבא מחבק אותך חזק חזק״.
במעבר חד של וידאו של פעם, אבא שלה מקליט לה קלטת פרידה שתוכל לצפות בה כשהוא נוסע. הוא מבקש שתהיה ילדה טובה ולא תעשה בעיות לאמא, שהוא יחזור עם מתנות בשבילה מברזיל. היא עדיין לא שמחה שהוא נוסע.
היא הוציאה את הדיסק והכניסה למעטפת הנייר, שלפה דיסק נוסף וחוזר חלילה. מתנחמת, בוכה, צוחקת, תחושת הזמן אבדה.
האמת שהוא נסע די הרבה כשהייתה ילדה. למילואים, למשחקי כדוריד, סתם לפאב עם חברים, לברזיל. לא בכל פעם השאיר קלטת מיוחדת בשבילה שהיא תוכל להפעיל לפני השינה ולהיזכר איך זה היה כשהוא היה שם כל ערב לחבק אותה. כשההורים שלה התגרשו והוא עבר לעמק חפר הוא בטח לא השאיר קלטת. היא ילדה גדולה, היא בוגרת. היא ממש לא עושה בעיות לאמא שלה, להפך. היא עוזרת לה ומכינה אוכל לאחים הקטנים שלה, היא מנקה את הבית ויושבת איתה במרפסת כשאמא שלה מעשנת ומספרת לה על הבן זוג החדש שלה.
אבא כבר לא בבית הרבה זמן, זה לא חדש לה כל המצב הזה. האחים שלה נוסעים אליו פעמיים בשבוע אבל לה זה לא מרגיש בית שם. אז היא נשארה בבית, לבד. וכשהיא רצתה להרגיש, היא צפתה בדיסקים הצרובים בריפיט, מהופנטת מהביטחון העצמי שהיה לה בתור ילדה, נדהמת לגלות שהם באמת היו משפחה פעם. שהוא היה שם כל ערב, נגיש, בספה או בחדר של אמא והיא יכלה פשוט לבוא ולתת לו חיבוק. זה לא דרש ממנה לנסוע שעה. זה לא דרש ממנה להרגיש זרה. מטורף. אחר כך לרוב היא קינחה באוסף השירים היפים של ברזיל, בשביל להתגעגע.
מאז ועד היום, היא מציצה בדיסקים מפעם לפעם. פעם בשביל להיזכר איך זה מרגיש כשעוטפים אותה, ופעם סתם להיזכר שהייתה ילדה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: