למה לא קיבלתי תגובות למייל.

אני אשמח אם למישהו בא להגיב לי על הפוסט הזה,

וככה אדע אם הניסוי שלי הצליח :)

מאז יום רביעי האחרון,

חלקים מהגוף שלי מכוסים בפריחה, כולל הזרועות והבטן.

מגרד ומציק מאוד.

אני לא בטוחה ממה זה,

בדיוק שבוע לפני כן התחלתי טיפול באלרגיה שהחריפה לי, גם כן בעור, אבל במקום אחר.

הפריחה התחילה להופיע בדיוק כשסיימתי את הטיפול באלרגיה.

קשה לי,

באיזשהו מקום זה גם מקשה עליי לנשום ולחשוב.

מחר בערב יש לי תור לרופא עור,

אני כל כך מקווה שזה יעבור מהר.

שיש לי סוג של FOMO.

האמת, לא חשבתי.

כשקורה שאנשים אומרים לי את זה על עצמם,

לרוב אני מבינה אותם אבל לא מרגישה הזדהות.

אצלם זה לרוב מדבר על זה שיש כמה מקומות שהם יכולים ללכת אליהם למשל,

והם הולכים ומנסים להספיק כמה שיותר,

מתוך הפחד לפספס,

גם אם יש דברים שלא כזה מושכים אותם.

העיקר לדעת שהם היו, לסמן וי.

אז אני פחות מזדהה עם זה באמת.

אני גם כל כך רגילה להיות בבית,

בעיקר אחרי השנה האחרונה,

שכל יציאה לבילוי מלווה בהמון הכנה נפשית.

המון זמן לא יצאתי לטיול או מסיבה למשל,

או להופעה, או דברים כאלו.

כן יצא לי לטייל קצת עם חברות בשכונה או בפארק,

היה לי דייט בפאב ופגישה בפאב אחר עם סוג של מכר.

אז בקיצור,

קודם הבנתי שיש לי פומו,

פשוט מסוג אחר.

אני יכולה ללכת לישון בלילה ולחשוב על הדברים שאני רוצה לעשות למחרת,

ובסוף לעשות אולי רק דבר אחד או שניים מתוך כל הרצונות.

לפעמים בסוף לא עושה אף אחד מהם (אבל כן אחרים).

כאילו יש לי הרבה רצונות והזמן מוגבל,

אז קשה לי לבחור..

ואני גם מאוד אוהבת לעשות דברים בנחת ולוקחת הפסקות,

אז בכלל הזמן עובר.

וזמן הוא משאב מוגבל כמו האנרגיות שלי.

אני חושבת שעכשיו כשהבנתי שיש לי את הפומו הזה,

כשאני מודעת לנטייה והדפוס הזה,

זה אולי יעשה לי את החיים לקצת יותר קלים :)

אני חושבת שזה יכול לעזור לי להרגיש פחות אשמה ורע עם עצמי,

מה שבעיקר מוסיף עוד משקולות.

*

שלחתי מייל היום לצוות של ישרא כי אני לא מצליחה לעצב את הבלוג דרך הנייד.

יש לי מחשב אבל כרגע הוא לא מחובר לאינטרנט.

ואני גם לא מקבלת למייל עדכון על תגובות.

חיפשתי בשאלות ותשובות ולא מצאתי מענה,

אז כתבתי.

התלבטתי איזו תמונה לשים כאן,

והחלטתי לשים תמונה שלי עם טשטושים והסתרות.

חשבתי בהתחלה לקחת אולי תמונה מפינטרסט שאני מתחברת אליה,

אבל זה הרגיש לי "ליד".

בא לי גם לשמור על האנונימיות ולצד זה גם לשחק על הגבולות,

וחוצמזה,

זה הבלוג שלי,

אז אני רוצה שיהיה כאן משהו שלי.

זו תמונה שאני מאוד מאוד אוהבת שצולמה ברגע מאוד מרגש, מיוחד ומשמעותי.