לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2021


היום הקשבתי לעצה של אמא שלי ובמקום ללכת לישון מיד, יצאתי החוצה.

 

התכנון היה לנסות ללכת את כל הרחוב הלוך וחזור לאט לאט ואז לעצור לאכול משהו לאט לאט

עד שאצליח למרוח רת הזמן עד אחד ואז לחזור לדירה כדי שהשותפים לא יחשבו שאין לי חיים וכמובן לרחם על עצמי בכל רגע של הערב.

אבל ברגע שיצאתי מהאוטובוס בקושי צעדתי שני צעדים ואז בחור שנראה כמו חנון נחמד החמיא לי על משהו(סודי בהחלט!) וגם החבר שלו נראה נחמד, אז זרמתי עם השיחה והחרדה המוכרת של הפחד מחוסר לנהל שיחה הוצפה ופשוט נאחזתי בשיחה, הם בתורם התהלבו שזרמתי עם המחמאה ועם השיחה, עד שהערב התגלגל ונפגשתי עם כמה מהחבר'ה שלהם ואמרתי שלום ואז הלכנו לאכול ביחד ארוחת ערב ואז הזמנו מונית ביחד, כי מסתבר שאחד מהם גר ממש לידי.

והיה מדהים וכיף

עדיין היו לי את הניתוקים ואת 'התרוקנות המוח', אבל הם גם שוחחו אחד עם השני והם גם ניסו להחיות את השיחה ביוזמתם,

בנוסף הם אנשים מעניינים והם מתעניינים בהרבה נושאים, לכן היה הרבה על מה לדבר וגם כשהישחה גוועה דיברנו על נושא חדש,

ולדוגמה במונית, עליתי עליה רק עם אחד הבחורים(זה שגר יחסית לידי) וכל הנסיעה (שהייתה על מונה, ולכן לקחה זמן) דיברנו רק על סדרת אנימה שהוא צופה בה ועל סרטי אימה יפניים ובכללי על שדים ורוחות.

זה גורם לי לחשוב על מה אפשר לדבר כשבאמת רוצים בכך 

וכשבאמת רוצים בכך אפשר למצוא על מה לדבר, חצי מהנסיעה הוא רק סיפר לי על סדרת האנימה, העיקר רק לדבר.

 

וזה גם גרם לי להיזכר שיש עוד גברים בעולם חוץ מהשותף שלי,

ידעתי את זה לפני כן,

אבל כשאת בפועל מדברת עם עוד גברים, וכשעוד גברים מביעים בך התעניינות, אפילו מרומזת,

זה מכניס אותך לפרופורציות,

ובמקום להיאחז בתילי תשומת הלב - או תשומת הלב שאת חושבת שהשותף שלך נותן לך,

זה נותן לך מנוחה מסוימת וגורם לך לראות אותו כפי שהוא,

גבר ששכב איתך -וזהו.

לא מאהב, לא מחזר, לא חבר, לא ידיד, לא בן זוג, ואפילו לא אדם שאת מעריכה או מחבבת.

 

ושני הגברים שביליתי איתם, היו בחורים על רמה,

זה כאילו אלוקים הראה לי שתי גירסאות של אותו המוצר,

גירסת החיקוי הזול:

בחור שלא יודע כלום מהחיים שלו, כל היום משחק משחקי מחשב, מתרברב שהוא האקר אבל אין לו תואר בתחום והוא לא מתעסק בזה בפועל, טוען שהוא אוהב אנימה למרות שראה בדיוק רבע אנימה וגם היא הנטאי,

 

גירסת המקור האיכותי:

בחורים רציניים, עובדים בתחום המחשבים והתוכנה, יש להם כרטיסי ביקור, הם אנשי אשכולות, יש להם ידע על פוליטיקה, מסחר, פילוסופיה, עולם התכנות, הם גם משחקים משחקי מחשב אבל ביותר... קלאסה, הם עובדים, הם מתכנתים, הם לא מוסכניקים שנזרקים בחדר שלהם משחקים משחקי מחשב ומדברים על ימי התיכון שבהם הם היו האקרים.

דיברתי איתם על מגוון נושאים, ויש להם ידע, ויש להם שפה, הם נראים אחראים ורציניים אבל גם נעימים, הם מדברים איתי על אנימה וקומיקסים וספרות מד"ב בידע של מעריצים אמיתיים.

 

והם באותו הגיל,

השותף גדול ממני בשנה וכמה חודשים,

והם גדולים ממני בשנתיים בערך,

וכשאני מסתכלת עליו ואני מסתכלת עליהם, אני רואה

בחור שמתנהג ומתלבש כאילו הוא עדיין בתיכון

ושני בחורים מלאי שמחת חיים אבל שמתנהגים כמו אנשים בוגרים ורציניים.

שיט אפילו נמשכתי לאחד מהם,

 

אבל המטרה הייתה פשוט להעביר את הערב עם עוד אנשים,

ואם אפשר למצוא עוד מכרים וידידים בעולם הזה, אז למה לא,

בנוסף, שניהם 'גילו עניין' ואם 'אבחר' באחד מהם, זה עלול ליצור חיכוך, או מתח מסוים,

וזה לא המטרה שלי, 

רק רציתי לא להיות לבד.

 

כן ספציפית אני קצת נמשכת לאחד מהם, אבל אם הכרתי אדם נוסף שאני נמשכת אליו באירוע חברתי אקראי ברחוב, מה יקרה כשאפתח עוד ועוד את המעגלים החברתיים שלי,

אז בטוח שאמצא עוד אנשים שאמשך אליהם,

ככה שאני לא דואגת

וזה גם מוריד לי במובן מסוים את הלחץ מהמחשבה על השותף.

 

בנוסף, גילוי נאות, יש לי תחושה ממש חזקה שהשותף והשותפה שוכבים,

והאינטואיציות שלי לא איכזבו אותי אף פעם.

הגעתי היום לדירה כדי לעשות את התורנות שלי, ופשוט הרגשתי את זה,

וכשיצאתי מהמקלחת והשותפה דאגה פתאום להראות נוכחות בחדר שלה, כשלפני המקלחת החדר שלה ושל השותף היו שקטים, או הערה של השותף שהוא לא ציפה לי כי כל השבוע לא הייתי ושהוא יצא בבוקסר ובכללי תחושה מסוימת,

או כשחזרתי, האור בחדר של השותף היה כבוי, דבר חריג ביותר כשהוא בדירה, כי הוא ישן עם אור כבוי, או שהוא החליט לוותר על האור המזעזע בחדר שלו לטובת אור נורמלי, (דלתות זכוכית למרבה הצער)

ובכללי אינטואיציות.

 

וואי, איזה ערב, זה באמת מכניס לפרופורציות,

בנוסף לא הרגשתי אף אחת מהחרדות במשך כל הערב, אולי קצת על ההתנתקויות כי זה בםועל קרה כשדיברתי איתם, אבל חוץ מזה -כלום,

ובכללי שדיברתי עם אנשים לא מהעבודה ולא מהדירה שלי, הזכיר לי שיש עוד בני אדם בעולם הזה ועוד גברים בעולם הזה.

 

אני מעדיפה לא לגלות, כלומר, אני מעדיפה לדעת מה באמת קורה בין שניהם,

אבל בצורה שאוכל להמשיך להעמיד פנים שאני לא יודעת מה קורה.

וכשיהיה לי מישהו משלי, זה יהיה הרבה יותר קל.

 

כמה נקודות לשיפור:

בשביל לשוחח ולתקשר אני לא רק צריכה לדבר עם כמה שיותר אנשים,

אלא גם ללמוד, לדעת,

חלק גדול ממה שדיברנו זה היה ידע קודם שגירדתי מנבכי זכרוני, עוד בזמנים שהשקעתי בדברים שעניינו אותי (וכשדברים עניינו אותי).

וידע שהם בעצם אספו,

כלומר אם הייתי רואה את הסרטים/סדרות שהם ראו היה לנו עוד הרבה על מה לדבר,

וחלק מהקצר בתקשורת היה העובדה שלא היה לי הידע המתאים, לא ראיתי את הסרטסדרה שהם דיברו עליהם, לא התעניינתי מספיק בפוליטיקה או טכנולוגיה כדי להוביף לשיחה או להבין על מה דהם מדברים.

 

ואז זה עוד נקודה לחשוב עליה,

איך אני חוזרת ללמוד ידע כללי,

ואיזה ידע כללי ללמוד,

לראות עוד סדרות וסרטים?

להקשיב לתוכניות אקטואליה?

ויש עוד כל כך הרבה דברים שצריך לדעת.

 

זה היה ערב כל כך טוב,

וואו

 

 

 

 

נכתב על ידי kzatVharbe , 15/4/2021 02:39  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




עוד צער וחשש לאוסף,

זה משהו שהיה ידוע,

ואחד הסיבות שסבלתי בסגר הראשון,

אבא שלי אדם מבוגר,

הוא בן 70 ואף פעם הוא לא היה אדם בריא,

ואמא שלי כבר מרמזת ומנסה להכין אותנו שלא נותר לו הרבה זמן,

והוא מודע לה והיא מודעת לזה וגם אני מודעת לזה

ושנה שעברה שהייתי צריכה להיות איתם 24/7 כשהם מרמזים שכל שבת/אירוע יכול להיות בין האחרונים פשוט גמר אותי ולא יכולתי לצאת מהבית, והייתי צריכה לשבת לרכול איתם ולחייך והליקרע מבפנים

והאחים החארות שלי, למרות שהיו זמנים שהם כן יכלו להגיע, לא הגיעו, ואני הייתי תקועה שם, כי עדיין לא מצאתי דירה וזה עדיין היה שיא הלחץ,

וברגע שיכולתי לברוח ברחתי,

 

אבל עכשיו אני שוב כאן אצלם בבית,

וזה עדיין נוכח,

וכנראה יום העצמאות שוב אעשה איתם לבד

אבל הפעם במקום לייבש אותם ולברוח ברגע שהארוחה מסתייימת כי אני מפחדת תבכות,

אני מקווה שאוכל איכשהו לפצות אותם על שנה שעברה ולהיות נחמדה וחברותית,

הרי אני מתמודדת עם עוד איזה מאה דברים שאף אחד לא באמת יכול לפתור.

וכואב לי כל כך

והלוואי שהוא ימשיך לחיות עוד כמה שנים,

אני כל כך מעורערת בכל כך הרבה תחומים בחיים שלי

שאני לא מסוגלת להתמודד עם עוד צער ועוד כאב

 

העינוי של הקושי לתקשר בעבודה ובכללי והפחד שאני לא מסוגלת יותר לתקשר

העינוי של לחזור לדירה שכולם ישנים בה/או תקועים בחדר שלהם+ העינוי שאני יודעת שבמילא אין לי במה למלא את הערבים שלי,

העינוי שאני מרגישה את הזמן טס ונעלם ואני לא מצליחה אפילו להינות מכלום

החוסר הבנה שמה שקורה איתי במובן הזוגי שנע בין 'למה לא להפוך את השותף ליזיז פחחח' לבין תהיה אם הוא המיועד שלי, לבין הרצת הסרט שלי בוכה במיטה כשאני שומעת אותו שוכב עם מישהי אחרת מהחדר השני, לבין מיליון סרטים אחרים

כשהוא סתם בחור שיצא לנו להיות שותפים

לבין העינוי שאני מרגישה כשאני כל פעם מחדש, פתאום מסתכלת על עצמי ותוהה מי אני בכלל,

ושמשהו כאן לא נכון, אבל אני לא יודעת להגיד מה כן נכון,

האם אני 'הבחורה המאגניבה'? או הבחורה הרצינית? 

 

ואני כל כך מותשת.

 

הייתי היום בשלושים לקרובת משפחה שנפטרה בגיל צעיר,

והסבים וההורים היו מלאי צער,

ולא הרגשתי שזה כואב לי להיות שם.

כאילו כל הרגשות נמחקו ופעלתי רק לפי מה שנכון בשכל,

היא בוכה? צריך לחבק אותה, לנחם אותה

גם היא? והיא?

כן היו לי רגעים שהיו לי 'התקפי דמעות' שכמובן כהרגלי אני מיד מנסה למנוע אותם,

אבל זהו.

 

אלוהים, אני מתחננת לבריאות הנפש, אני מתחננת.

 

אני חושבת שזה עניין הורמונלי, הבנתי מהרופא נשים שיש חשד לציסטה,

אבל יש תור רק בעוד מספר חודשים.

אז עד התור, ואז התוצאות, ואז ההחלטה של הרופא מה לעשות עם זה,

אני לא מסוגלת לחיות בסבל הרגשי הזה יותר.

 

כל הסיבות לדיכאון וחרדה ועצב וצער הם לגיטימיות,

אבל זה כבר יותר מדי.

 

אני באמת לא יודעת מה אני או מי אני או מה הדעות שלי אפילו,

דברים שפעם הכעיסו אותי או עניינו אותי או שהיה לי אכפת מהם,

כבר לא, אדישות.

 

אני באמת לא יודעת,

אולי השילוב של חיסון שני לקורונה+ פוסטינור+חיסון ראשון לפאפ+לקיחת גלולות

לא בדיוק עזר למצב ההורמונלי שלי ובעקבות כך, למצב הנפשי שלי.

 

 

אפילו פתיחת תיק האימוץ(דבר שהשלמתי איתו זמן רב)

לא מרגשת אותי כל כך.

כן אני רוצה לפגוש אותם בגרסה היותר שפויה שלי,

וכן אני מרגישה בעיקר נבוכה בנושא,

 

אבל... גם אם הם ידחו אותי,

אז אולי אבכה קצת,

אבל זהו.

 

פתיחת תיק אימוץ לעומת העינוי הנפשי שאני נמצאת בו כרגע,

זה פשוט כלום.

 

חברה שלי בהריון לא מתוכנן ממישהו שכבר נפרדה ממנו,

וכבר לפני כן הייתה בחובות גדולים.

והיא בצער, כי היא מפחדת שלעולם לא תמצא אהבה,

וכואב לה על הלב (המדהים שלה) להפיל את העובר שמבחינתה הוא אדם לכל דבר,

והיא מיואשת, כי עד שחשבה שהיא מתחילה להשתלט על החובות, פתאום יש לה הריון והוצאות,

והיא גרה בחדר אצל אחותה וההורים שלה כל כך מבוגרים עד שהם לא מתפקדים או מבינים או זוכרים,

ואני מבינה אותה.

 

אבל הייתי מחליפה אותה בו ברגע.

 

היא בריאה בגוף, ראייה ושמיעה טובים, בריאות כללית תקינה,

יכולת לתקשר עם הסביבה, חברות מתקופות שונות בחיים, משפחה מורחבת שהיא ממש חלק ממנה.

ולפי איך שזה נראה, היא יודעת מי היא ולא נראה שהיא מרגישה רת הדיכאון הזה של 'הזמן שעובר והימים שהולכים'.

היא כן חוששת שאף אחד לא יאהב או י ושהיא תהיה לבד...

 

אבל שיט, אם היא הייתה מוציאה את המחשבה הזאת מהראש של 'אף אחד לא יהיה בן הזוג שלי ולעולם לא אתחתן בגלל החובות',

היא הייתה מוצאת מישהו.

 

היא יפה, היא חכמה, היא אחראית, היא בוגרת, היא כייפית, היא בריאה, היא חברותית, היא עם לב טוב, היא עם לב רחב ונותן ועוזר.

ואפילו החובות זה לא בגלל חוסר אחריות או התנהגות פרועה,

כשהייתה חיילת היא נפלה לעוקץ של חברת הסלולר ומאז היא בחובות.

 

יימח שמם.

באמת.

 

ועכשיו היא בהריון (מתקדם)

וכן, יותר קשה למצוא גבר כשיש לך תינוק משלך,

מצד שני, יש גם גרושים עם ילד משלהם.

 

זה פתיר, זה משהו שאת אדם שחי בעולם הזה ומתמודד עם צרות של העולם הזה

ויש לזה מגוון פתרונות.

 

אבל שהזמן עובר? זאת אמת אבסולוטית.

שאני מרגישה שהזמן טס לו - גם במובן של ימים? ברצינות, המשמרת עוד לא מתחילה והיא כבר נגמרת ואני נמצאת בדירה מתכוננת לשינה, זה כאילו מישהו שם לי את הזמן על האצה.

 

או שממש קשה לי לנהל שיחה, כרילו אני מתנתקת תוך כדי או שהמוח שלי הופך לריק ואין לי מה להגיד.

 

זה דברים שאני לא יודעת איך אפשר לפתור.

 

או שיש רגעים של 'מיקוד עצמי' ואני פתאום מודעת ללבוש או למראה שלי,

ואני מרגישה אבודה, ואני מרגישה שאני לא יודעת מי אני או מה אני,

או מה אני בכלל מנסה להיות.

וזה מבהיל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי kzatVharbe , 14/4/2021 00:33  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הגיע הזמן לתת כינוי לשותף: פלפי

כינוי לבחור מהעבודה: יורו

 

אם הייתי גרה עם יורו ופלפי היה עובד איתי,

האם בכל זאת הייתי שוכבת עם יורו?

 

האם שכבתי עם פלפי בגלל שנשמכתי אליו או בגלל שהוא עשה פיקפאפ טוב?

ואם זה בגלל שהוא עשה פיקאפ טוב, זה אומר שאין לי בחירה

וכל פעם שמישהו יפעיל עלי פיקאפ טוב הוא יגרום לי לשכב איתו?/להיות איתו בזוגיות?

 

אם הייתי פוגשת את פלפי במועדון/סתם דרך קבוצת חברים/אפילו בעבודה

לא הייתי חושבת שהוא חתיך(הוא חתיך מתחת לבגדים, אבל הוא מתלבש ממש ממש רע, הוא למשל לא לובש ג'ינס אלא מכנס בד, אבל לא בקטע עני, אלא אדידס נייק וכל 'העלאק' ספורטיבי)

ובכלל בכלל לא הטעם שלי,

עד יום השישי-שבת הזה, הוא היה הראה כמו הבחור הזה

שיש לו התנהגות של ליצן הכיתה, הבחור המצחיק אבל הלא רציני, זה שלא מזמינים באופן בפציפי ליציאות, אלא כי הוא פשוט חלק מהחברה אבל לא ממש יוצא לדבר איתו באופן אישי- ככה הוא נתפס בעיני בהתחלה.

 

 

אז יורו עשה תרגילים דומים והבעות דומות בעבודה, כמובן שזה פחות 'עוצמתי' כי הוא לא ישן בחדר לידי,

ולא היו לו יומיים אינטנסייבים כדי ליצור משיכה.

 

אבל כשהסמקתי, זה גרם לי לחשוב, מה הסיכוי שהייתי שוכבת איתו אם הוא היה מתחלף עם פלפי במקומות?

ואז מה המשמעות למשיכה שלי לפלפי?

או בכלל, לכל גבר שהוא?

 

 

 

 

נכתב על ידי kzatVharbe , 13/4/2021 17:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  kzatVharbe

מין: נקבה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לkzatVharbe אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על kzatVharbe ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)