הזמן נמתח לאחור. רגעים חולפים כמו נצח. ידיים נשלחות אצבעות קרות גוף מגיב, נרתע, נסוג ואז מרפה. שרירים מתוחים נשיקות רטובות ידיים נפרסות תופסות בסדין הלבן שמריח כמו צהרי יום שישי בבית הישן שתיים וחצי חדרי שינה ופעמוני רוח על דלת הכניסה. לכמה רגעים יקרים מפז נעלם העולם ואני צף על גלי הנוסטלגיה, עדינים סוחפים, מתעתעים. כמעט כמו לצוף על הגב בעיניים עצומות- ההרגשה שתכף תגיע אל לב האוקיאנוס כשלמעשה נשארת באותו מרחק מקו החוף. לשון באוזן, גניחות עדינות, חצופות, מגרות. חוטיני סגלגל וטעם של בושם מתקתק על קצה הלשון. לא רוצה לחזור. לא מעוניין להמשיך ולהתקיים. תן לי את הרגע הזה לנצח. למסגר אותו, לחיות בתוכו. למצות איתו את החולשות והחוזקות שבי. 

האלכוהול משכח, הקוקאין מעורר, המחשבות לא נותנות מנוחה. קרן אור פוגעת ישר בעיניים, בחדר חושך מצרים. אני לא נושם. המיטה בולעת אותי. אני נבלע. נחנק. היא משחקת עם שרשרת הזהב שלי. מנשקת בעדינות בחזה. אני גומר. מתפוצץ בתוכה. נשארים ככה דקות ארוכות. נשימות כבדות. אני עוצם עיניים. הקסם פג לו. 

כרגיל, גם באינסטגרם: Tabula_nada