האם ככה חרם של מבוגרים מרגיש? ביום בהיר אחד כולם מחליטים שהם קמים והולכים בלי לתת הסבר?

האם הבעיה היא בי? עשיתי משהו לא בסדר? פגעתי בכם? או שאני סתם כבר לא מעניינת אתכם ואין בכם שום רצון בי כחלק מהחיים שלכם?

ככה או ככה זה כואב. ככה או ככה ההרגשה היא הכי נוראה בעולם. למה כולם? ולמה במכה?

למה דווקא החברים הכי טובים שלי הם אלה שרחוקים ממני פיזית?

האם התקופה הזאת תעבור מתישהו? האם אני אי פעם אזכה להכיר אנשים שבאמת ירצו אותי בחיים שלהם מכל הלב?

איך מילדה כלכך אהובה וחברתית הפכתי להיות כזאת.. בודדה ומנודה...

יש כאלה שיגידו שאני מגזימה ולוקחת את הרגשות שלי לקיצון אבל זה מה יש וזאת אני.. ואני מאמינה שלחבר אמיתי היה אכפת שלא ארגיש ככה.

קשה לי לקבל את התשובה של "מה שצריך לקרות קורה ולכל דבר יש סיבה ואם הם הלכו הם היו צריכים ללכת". אין לנו שום בחירה בנושא? לא מקובל עלי.

הלוואי שהייתי מצליחה לגרש את השדים האלו מהראש שלי, אלה דאגות כלכך מיותרות. הלוואי שהייתי מצליחה להתמקד בעיקר ובמה שחשוב ולא לבכות שלא מתייחסים אלי או מזמינים אותי למקומות.

הלוואי שמשהו יקרה. שמשהו ישתנה. שבן אדם אחד, רק אחד מספיק לי באמת, חדש שיכנס לי לחיים ויפיח בהם קצת אור של אמונה בחברות הדדית. נראה שאלה שכבר נמצאים בחיים שלי דיי מנסים להיפטר ממני..

כשחברים "חדשים" יחסית בחיים עוזבים, יותר קל לקבל את זה. אבל כשחברות של שנים, חברות של תמיכה, אהבה, צחוק, עזרה הדדית ירדו לטימיון ולמה? אין תשובה.

כשבן אדם חבר כלכך טוב שלך, מדבר איתך על הכל, משתף אותך תומך בך, מאמין בך מכל הלב וברגע שנכנס לך איזה ג'וק לראש אתה מכניס את החבר הזה למגירת ה"נתראה בהמשך, אולי" שתדע שאתה ההפך מחבר.

אנשים משקרים בפרצוף ואומרים שהם אוהבים אותך, ומחוברים אליך ושאתה חשוב להם ואז בום. סכין ללב. הרגע הזה שאתה מבין שהכל היה הצגה.