אני מנסה להקשיב לך. ההתנגדות פועמת לי ברקות ובלב והגוף סחרחר ורוצה ליפול, אבל אני מכווצת את המוח כדי להישאר ולהקשיב לך.

תכתבי לי. תדברי איתי. תכתיבי לי. אני מקשיבה.

שקרנית מטומטמת שקרנית מטומטמת תסתמי את הפה לשך מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת

תודה שלא סגרת את החלון. תודה שאת מדברת איתי. לא התכוונתי לתת לך רעיון, תישארי איתי בבקשה, תדברי איתי מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת שקרנית תסתמי את הפה שלך

אני מקשיבה לך. אני לא אתחרד, אני לא אתגונן, תגידי את מה שיש לך להגיד מטומטמת מגיע לך למות שקרנית מטומטמת רקובה אני ארצח אותך אני אשרוף אותך מטומטמת מכוערת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מכוערת מכוערת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת מטומטמת

תספרי לי למה את אומרת את זה. למה את באה אל הגוף ואומרת את הדברים האלה בקול, ואחר כך אנשים לא מאמינים לנו. לא מאמינים לי. זה פוגע בי. אני מתביישת ליצור קשרים חברתיים, אני מפחדת לפגוש אנשים יותר מפעם אחת, ואני מאוד בודדה וזה קשה לי. בבקשה תעזרי לי, בבקשה אל תגידי ככה לאנשים.

הם צריכים לשמוע את האמת שאנחנו רעילות ושקרניות ומסוכנות ושלא יתקרבו אלינו ולא יקשיבו לנו

למה הם צריכים לשמוע את זה? אני לא רוצה להישאר לבד. אני מנסה להתחבר.

את לא יכולה להתחבר לא ככה מתחברים לא מגיע לך להתחבר את לא יכולה להתחבר אסור לנו שאף אחד ישמע אותנו שאף אחד יגלה כלום זה מסוכן צריך להיות בשקט לסתום את הפה את מטומטמת תסתמי את הפה שלך מגעילה מכוערת מטומטמת אסור שישמעו אותך הדברים שיוצאים לך מהפה פוגעים בכולם

אני מבקשת ממך שלא תבריחי את החברים שלי, או את האנשים שאני רוצה שיהיו חברים שלי. בבקשה. אני זקוקה להם. אני לא משקרת להם. השקרים, ההסתרות והסודות מאוד קשים לי, ואז אני באמת מרגישה שלא מגיע לי שיהיו לי חברים. ואני מתבודדת ומידרדרת. באמת לא מגיע לך שיהיו לך חברים כי את שקרנית דוחה מכוערת מגעילה מטומטמת רעל תסתמי את הפה שלך אני אשרוף אותך

תודה שאת מדברת איתי ולא סוגרת את החלון. אני מעריכה את זה. אני חושבת שאני מבינה למה את אומרת את הדברים האלה? את רוצה שאני לא אדבר עם אף אחד כדי לא לחשוף שום דבר? כדי לא לחשוף אותך? כדי לא לחשוף שנפגענו?

כבר אין סכנה. ולא כולם צריכים לדעת שנפגענו, אני לא מתכוונת להגיד את זה לכל אדם שאנחנו פוגשות וגם לא מתכוונת לחשוף אותך. את תיחשפי בתנאים שלך אם תרצי. לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה כל מילה שיוצאת לך מהפה היא שקר צריך להזהיר את כולם צריך שלא תדברי

אבל מותר לי לדבר. אני כבר גדולה. כבר אין סכנה. אף אחד לא יפגע בי אם אני אדבר

כן יפדעו את תישארי לבד כי את שקרנית מטומטמת

לא, לא, לא שקרנית ולא מטומטמת וגם לא יפגעו. הוא איים עלינו והפחיד אותנו כדי שלא נגלה את הסוד. הוא כבר לא יכול לעשות כלום זה לא קשור אליו זה קשור אלייך זה לא קשור אליו הוא לא קיים תפסיקי לשקר לכולם שהוא קיים ושהוא פגע בך הוא מעולם לא היה קיים קרנית מטומטמת שקרנית זונה

אני מקשיבה לך. אנחנו בטוחות. אנחנו גדולות ובהווה. זה בסדר לא להצליח להכיל את מה שקרה. אני צריכה שתאמיני לי מתי שאת לא מאמינה לעצמך. ושתאמיני לי שאני לא מסכנת אותנו. זה בטוח לדבר. זה בטוח ליצור קשר. אנחנו לא בסכנה.

אני חושבת שה"אני" מתנסה בלהיות נוכח. טובל את קצות האצבעות בהכרה, מחליט אם היא נסבלת ואם להיכנס עם עוד אצבע, עם כל היד, עם ההבנה המלאה שיש אני ושהיא נמצאת פה וחווה קשת של רגשות שהם לא רק אומללות כבויה. מטה אוזן לקיר ושומע חלקים אחרים בצד השני.

בורדו היתה פה היום.

יש לי זכרונות מהנוכחות שלה, ובדרך כלל אין לי, אז זה היה מאוד מוזר.

בורדו היא בלק אאוט מעניין. הנתק מחלקים טראומטיים מובן לי לחלוטין (בהיגיון), וזה קשר שתיקה שאין שום רצון להתעסק איתו. למה לי בכלל להיות נוכחת? למה לי בכלל לזכור? יש שם דברים רעים, זה לא אני, זה לא שלי, זה שם רחוק. משלימה עם הנתק. לא רוצה את הפגיעות, לא רוצה את הכאב, לא רוצה את הזעם. לא רוצה להגיד להם שלום במסדרון. כמה אני לא רוצה? כל כך לא רוצה שאני אפילו לא לא רוצה, מקדם חיכוך 0, אין לי דיסוציאציה אפילו, הן לא נולדו ולא פגשתי אותן ואני מדמיינת ושקרנית וממציאה וכלום כלום כלום כלום מה זה טראומה בכלל.

בורדו לא כזאת.

בורדו לא פגועה.

בורדו סבבה.

למה לי להיות בנתק איתה? ואז אני מתעצבנת. אני מתעצבנת עליה שהיא רוצה להיות בנתק איתי, כי מבחינתה אני עצם בגרון כמו שהטראומה הלא מתקשרת לא וורבלית האינסופית היא עצם בגרון מבחינתי. היא לא רואה אותי בכלל. ובכל השאנטי-באנטי-מרגישה-את-הגוף-עושה-ספורט-אוכלת-מה-שבא-לי-שוכבת-עם-מי-שבא-לי-ובאמת-בא-לי-וזה-לא-שיחזור-הרסני, זה מעצבן אותי!!! מעצבן!!! אני מקנאת! גם אני רוצה להיוולד בגיל 20 ולהיות נחמדה וסימפטית ומחבקת ואופס יש היום מבחן שכחתי טוב אני אכנס ל15 דקות אתקתק 98 ואלך לים.

ובמה אני מקנאת?

בדבר שמגן עליי ושומר עליי, מוציא בשבילי 98 במבחן שטריגרי לי מדי לדמיין את עצמי מדמיינת את עצמי מדמיינת אותו? וואלה כן

אני צריכה להיות אסירת תודה. ואני לא רוצה להיות אסירת תודה!!! פאק איט!!! למה הנתק הזה?! תני לי קצת! אולי אני לא יכולה להרגיש שמחה כי אני לא מתאמנת? כי אלוהי הפיצול במרומי החומר הלבן במוח שלי מחליט שהשמחה גדולה עליי ושייכת למישהי אחרת? למה זה הוגן? ואם אני אמורה להיות הישות התפקודית, האקסוסקלטון, למה זה כזה קשה לי? טוב, גם זה לא הוגן, אני לא הוגנת, יצאתי בזול, פלאשבק הוא פלאשבק והוא לא כל החיים ואני לא יכולה להגיד את זה על כל החלקים, שחלקם פגועים ולא יודעים מהי מציאות בכלל. אסירות התודה היא בלם יד שאני מורידה על רגשות אחרים ואז נורא קל להפשיט אותי מהם. בדיוק את זה בורדו אוכלת. אני יכולה להיות גם אסירת תודה וגם עצבנית, אוקיי?

היום הסתכלתי עליה מהחלון וסוף סוף הייתי עצבנית ואסירת תודה בו זמנית. החברים שלי אוהבים אותה. בלעדיה לא היו לי חברים. אולי בלעדיה כן היו לי חברים? אולי בלעדיה היו לי חברים? יש לי בכלל חברים? איי דונט מייק אני סנס. האהבה שלה התפיידה לי מהגוף יחד עם הדיבוק המאני שמכין 190 פנקייקים כדי לא לחתוך את עצמי מרוב עוררות יתר. אני רוצה לאהוב כמוה ולהרגיש שהאהבה הזאת שלי, למה אני לא יודעת לאהוב?

הרבה פעמים הוא טיפח אותי.

קילח אותי, חפף לי את הראש, סירק אותי ועשה לי קוקו.

הוא היה רך ואהב אותי, נישק אותי על המצח, היה עדין פתאום.

ואז התעטפנו במגבת, אחר כך התלבשנו בבגדים להחלפה.

אמא שלי מאוד שמחה לקבל אותי נקייה.

תמורת השתיקה שלי הוא אומר כמה כיף היה לנו, כמה שהייתי ילדה טובה.

אמות המידה שלי לצדק או לסגירת מעגל הן מעוותות.

לפעמים אני מרגישה שזכיתי לצדק פיוטי.

לפעמים אני מרגישה שאני פושעת ונענשת.

לפעמים זה מרגיש לי לא צודק.

לפעמים אני מנסה בכוח להרגיש שזה היה צודק, לפעמים מנסה בכוח להרגיש שלא צודק.

האשמה היא חזקה. כשאני אשמה אני הכי חזקה בעולם, כשאני חפה מפשע אני חסרת אונים. 50% מהחרדות הן חרדות יד שנייה, חרדה מהניתוק ומאובדן השליטה. חרדה שלא נמצאת בגוף. את החרדה שנמצאת בגוף אני לא מרגישה.

התפילות שלי יכולות להרוג. יש לי כוח משכר ואני יכולה לנצל אותו לרעה או להיות חרדה מהאשמה שמלווה לשימוש בו. ובכלל, הוא רצח אותי קודם.

חלמתי חלום שבו אני מתקדמת לאורך מנהרה תת קרקעית שהולכת ונהיית צרה ולוחצת.

היה "כיס" במנהרה שבו חלפו על פניי דלתות שזזו על סרט נע מעגלי, כמו מכונת כלים בחדר האוכל. לא ידעתי איך להתקדם. היו דלתות שהובילו אותי למקומות כואבים, וניסיתי לסמן בנקודה צבעונית לאן כבר נכנסתי, אבל הסחרור התחיל להיעשות כל כך מהר שהיו דלתות שנכנסתי אליהן פעמיים ואפילו שלוש רק כי הייתי צריכה להיכנס לאנשהו.

בסוף הגעתי לחלל כיפתי פתוח שהקירות שלו היו עשויות ממראות או מגבישים.

היתה שם תערוכה גדולה, אני כבר לא זוכרת מה הוצג.

הלכו שם הרבה זרים, ובינהם גם אחותי. היא שאלה אותי מתי ידעתי שאני הולכת להתאבד, ואמרתי לה שתמיד ידעתי.

"לא יכול להיות שתמיד ידעת", היא מחתה.

"את זוכרת את הפעם ההיא שעשינו יום כיף והכנו אוכל מקסיקני? אפילו אז כבר ידעתי." (זה היה לפני בערך 7 שנים, כשעוד היינו בקשר).

בדיעבד אני יודעת להגיד שמרגישה בחצי הדרך למטה. תקועה בתחנת ביניים שכמעט ולא עוצרות בה רכבות, כמו חוצות המפרץ או בית יהושע או משהו. כשהייתי במצב יותר גרוע ניסו להחזיק אותי בעזרת המחשבה שיש לאן לגדול, ועכשיו כשכבר גדלתי ומילאתי את כל המקום, אני תוהה אם זהו זה, אם אלה החיים, אם זו ההרגשה שמסתובבים איתה כש"בסדר". זה מאוד מאכזב ולא בא לי. זה לא יכול להיות, לא ככה התכוונתי לחזור לעולם. ה"בסדר" ה"יציב" עדיין כואבים לי, עדיין מנותקים לי, עדיין מזוגגים בשחור, עדיין פגועים ומבוהלים ומטרוגרים, אני לא רוצה.

הבנות סביבי מתחלפות. אנחנו שוהות ביחד בהכלה אילמת ובמבט מרוקן. כבר לא טורחות ליצור קשר, כל אחת בסערתה שלה בין הקירות האישיים שלה, מחכות להיות מספיק בסדר בשביל שיהיה בסדר לחיות או מספיק לא בסדר בשביל שיהיה בסדר למות. להכניס היגיון לדברים לא משפר אותם. הוא מעל בתפקידו, ההיגיון המהולל והמפואר הזה, שניסיתי לחתור אליו בכל מחיר כי כשהוא יקליק הכל יפול במקום ואני אוהב את החיים לפתע ואדע להיות פעלתנית בתוכם. נופלת למקומות מאוד מכוערים בניסיון לברוח מלחיות. הלוואי שפשוט אלך לאיבוד בתוך הנפש ואצליח למסור את הקיום הלאה למישהי שבאמת רוצה בו.

שם יש חור שחור

כאן יש ערפל נמלולי

מנסה לחשוב על הנוף מאמצע הדרך למטה

ואני לא חושבת שאפשר לראות אותו מבלי להיות בתנועה

הגרון והעיניים נסגרים כמו סכר

אני שקטה

כולן שקטות

צריכות להרגיש את הרצפה הקרה

ולא טעם של עור

בסך הכל ניסיתי לגרש את הציפור מהחלון

אבל אין יום ואין לילה, אין עבר ואין הווה

ובטח שאין עתיד

אין כלום

כל הזמן רודפות אחרי שום דבר כדי לא לקפוא במקום

רק לא לקפוא

לא לקפוא לא לקפוא

עשרות נקודות קטנטנות של חוסר קיפאון על העור

מצמידות אותנו לקיר

קיר עוטף וחסון שלא רואים דרכו