"אנחנו מדברות שיחה אישית אז אל תבואי לשבת איתנו עכשיו"

או מבטים מוזרים כלפיי.

מנת חלקי בתיכון 2011-2012 בעיקר.

מסתבר שכנס המחזור נדחה לאפריל 22, משמע אני אהיה בת 28 טרייה, שנה מעכשיו. 10 שנים אחרי שסיימתי תיכון.

עשיתי המון דברים בחיים מאז שסיימתי את הלימודים התיכון, צבא, לימודים גבוהים במקצוע מכובד, קורס נוסף.

אני עומדת לפני תחילת לימודים אקדמאיים מתקדמים, הציעו לי תוכנית מיוחדת יותר שאני ששקלתי ושוקלת אך בגלל שהיא יותר תובענית ויתרתי עליה בהרשמה, בגלל שכנראה אני עומדת בסטנדרטים ויותר הם הציעו לי אותה גם, מה שטוב זה שאפשר כל עוד עומדים בממוצע הציונים להחליף תוכנית עד סוף שנה ראשונה. אז יש לי זמן יחסית.

אני רוצה להצטיין מאוד כך שיציעו לי להמשיך בדוך אחרי השנה הראשונה לתואר שלישי, בא לי לבוא לכל מי שדחה אותי בתיכון וגם למורים שלא האמינו בי חלקם ולהראות להם שאני שווה ועוד איך, גם כך אני הולכת למכון כושר וכבר אחרי כמה פעמים בודדות ראיתי את השינוי בגוף יחד עם הקפדה על התזונה ויש שוני אדיר בין איך שנראתי בתיכון שהייתי צ'אבית של 64 ק"ג על 1.57 משקל שליווה אותי עד כמעט סוף הצבא. חשוב לי להראות להם שאני גם קרייריסטית מוצלחת, הצלחתי באקדמיה בעוד שכמה מהם שהשוויצו שהם במתמטיקה 5 יח"ל כשאני נאלצתי לעבור ל4 יח"ל (כי היה לנו מורה על הפנים בי"א וההורים שלי לא יכלו בנקודה הזו של הזמן לממן לי מורה פרטי למתמטיקה כמו שלהם יכלו) הלכו בסוף להוראה (תואר עם מטרה עילאית אבל שכר על הפנים) ולתארים מעפנים שאחריהם רק ממלצרים. הלוואי שיציעו לי דוקטורט אחרי שנה בתואר שני, שאוכל לבוא אליהם עם קבלות. שאבוא אליהם הכי מטופחת ויפה ועם טבעת אירוסין מהממת מגבר מהמם לא פחות.

שהלסת תשמט להם, שיבינו שבסוף אני שהם החשיבו כלוזרית יצאה הכי המוצלחת שיש, הכי תותחית שיש.

וזה יקרה. אפריל 22. אני שם.

סיימתי היום את העבודה בחברה!

וואו איזה כיף! מחר היה צריך להיות לי 4 חודשים במקום וזהו... סיימתי!

ביום ראשון המנהל הראשי הרים אליי טלפון בזמן שהתעפצתי באוטובוס וגיליתי את זה רק בדיעבד, לא חזרתי אליו.

בעבודה כשהמנהלת הגיעה ביום שני היחסים היו קרירים מאוד, כמובן, עוד נזיפה מהאחמ"שית המגעילה. שיהיה.

ביום שלישי, אתמול, המנהל הגיע, קרא לי לשיחה ושאל למה אני עוזבת ולמה הפתעתי אותם במכתב התפטרות, זה היה לי מוזר בהנתן שמכתב "תיאום הציפיות" שסיכם את שיחת ההפתעה שהמנהלת אירגנה לי איתו הועבר בכמה העתקים אחד לו, אחד למי שגייסה אותי שהיא בעצמה בכירה מאוד ואחד לכוח האדם. מה זה המכתב הזה אם לא מכתב שימוע לפני פיטורין של שיחת שימוע לפני פיטורין?... והמכותבים האלה, מה איתם?..

אמרתי לו שעצם השיחה הזו, שהיא לא יכלה לבוא אליי ולדבר איתי והייתה צריכה את הנוכחות שלו, עלתה לדרגים של ההנהלה הבכירה, חוסר התקשורת שלה ושהיא נתנה לי שבוע של חסד ואז פשוט שינתה את עורה שברו אותי.

"חבל" הוא אמר.

באתי לענות לו שחבל על מי שמת וגם זה לא בטוח אבל עצרתי את עצמי.

"ומה עכשיו, לאן את פונה?"

-"ממשיכה לדרכי"

"שיהיה בהצלחה"

סיימנו את השיחה, יצאתי מהחדר ולאחר כמה זמן המנהלת המנייאקית שלי נכנסה, נראה שהוא שטף אותה כי רק לפני שבועיים בחור אחר עזב, גם בו היא גערה אפילו שהיה ותיק ומאוד מבין עניין, ברמה שהחזיק את הידע של כל המקום.

ב' בא לעזור לנו מהבוקר, בחור הזוי אבל זה להמשך.

בערב שני אנשים זרים ישבו ונראה שחיכו להנכס למשרד שלנו, פניתי אליהם ושאלתי אם מישהו ממתין- שום מענה, בהו בפלאפון. חשבתי שלא שמעו אז פניתי שוב ואז ראיתי את הבחורה מגלגלת עיניים בהתנשאות.

הרגשתי כמו בסרטי האימה האלו, שלא שומעים אותך, שאין לך קול פתאום. מלחיץ ממש.

אח"כ כשבאנו לסגור והמנהלת הזבל שלי פנתה אליה בשם חיבה הבנתי שהכלבה הלא מוכרת היא חברה של הכלבה השנייה. בטח הייתה בשוק מהשטיפה שאמרה לה שתבוא לנחם אותה או ווטאבר. הלכתי הביתה.

קיבלתי בערב טלפון ממנהלת בכירה של מחוז אחר שביקשה למשוך אותי אליה כי אני איכותית והיא רוצה אותי וכו' וכו', אמרתי לה שאני כבר חתומה במקום אחר, היא הצטערה שזה המצב וניסתה ממש לשכנע אותי, אמרה שלא ראיתי את כל מה שהחברה מאמינה בו ושנפלתי על ניהול לקוי, הבטיחה לי שאם אגיע לסניף שהיא מציעה לי במחוז שלה אני מאוד אהנה והמנהל יהיה מקור הידע הפרטי שלי. סירבתי, היא אמרה שאשן על זה. אין מצב.

היום ראיתי בלו"ז שהמנהלת הייתה צריכה להגיע אבל משום מה היא לא הופיעה, ב' הופיע שוב והתנהג כמו פח אשפה מהלך על שניים, לא מחובר בכלל למציאות, מאוד מוזר, צעק על אנשים שנכנסו בלי מסיכה, דיבר בפטרונות כי הוא חושב שזה שהוא אחראי בסניף אחר עושה אותו כך גם בסניף שהוא בא לסייע בו כך שהתווכחתי איתו כמה פעמים ודיברתי אליו בזלזול בחזרה. אני לא חושבת שהוא יכול לאהוב מישהו חוץ מאת עצמו, חושב שהוא הכי חכם כשהוא ממש ממש טיפש, אני חושבת שהוא אפילו שמע שאמרתי לעצמי במחסן שהוא טיפש וממש ממש מוזר כי הוא יצא מהמטבחון והסתכל עליי מוזר. אני מבינה למה זורקים אותו מהסניף שלו אלינו כל פעם, הוא מזעזע, מחפש כל הזמן את החיים הקלים, יוצר תקלות שבגללן הוא צריך להתקשר לתמיכה הטכנית, יושב במשרד של המנהלת עם הרגליים על השולחן ואוכל תפוח, טיפש בלחץ, משהו מוזר עובר בראש הקטן שלו. ויש לו ראש קטן, מאוד.

בבוקר כשבאתי נכנסתי והיה ממש חם ולכן נכנסתי בלי מסיכה וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי פנים מול פנים בלי מסיכה, הוא נראה המום אבל לא בקטע רע, כנראה שלהיות בלי מסיכה פנים מול פנים לא שווה ערך לתמונות בלי מסיכה שהוא ראה מיליון פעם.

אף אחד לא נפרד ממני עד סוף היום, אני בטוחה שהם ידעו שאני עוזבת אבל לא מצאו לנכון להפרד ולא ממש היה אכפת לי כי גם אני לא נפרדתי מהם ולא הרגשתי קרבה. כשב' זז והייתי עם הגב אליו אפילו לא הסתובבתי אליו. ממש מרגישים שהוא גבר שישכב עם מישהי ולמחרת לא יכיר אותה וינפנף אותה לאלף עזאזל. טיפש.

בכל אופן אחת הנציגות היתממה ולקחה כרטיס עם הרשאות שלי למקום הקבוע שלהן, אמרה ששמה לי את זה כדי שיהיה לי למחר. אמרתי לה תודה ולקחתי אחר כבוד את הכרטיס והנחתי על השולחן של המנהלת יחד עם עוד ציוד שהייתי צריכה להחזיר. צילמתי את השולחן ושלחתי להורים עם המילים "ברוך שפטרנו", יצאתי מהסניף עם ידיים מושטות לתנועת וי של נצחון, "זהו סיימתי!" קראתי. ברוך השם סיימתי.

היום, אחרי שההורים שלי לא יצרו איתי קשר יותר מ12 שעות והרגשתי מאוד בודדה קיבלתי מבול של טלפונים לדירה ולפלאפון, עניתי רק אחרי שיצאתי מהמקלחת והתלבשתי, אבא שלי אמר שהוא חשב לקפוץ לדירה שלי לראות שלא נפלתי ונחבלתי. קצת מצחיק בהנחה שהדלת שלי תמיד נעולה עם הוו למעלה, מה היה לו לעשות? לא ברור, התעצבנתי, אמרתי שאני בת 27 ושיפסיקו להתקשר מיליון פעם. גם ככה יש דברים במערכת היחסים שלי ושל ההורים שלי שלא פתורים, למשל שכשלמדתי לא יכלתי לחזור הביתה כי אח שלי לא רצה אותי בבית, זה משהו אבסורדי לאללה, למה מי הוא הפישר שקטן ממני ב4.5 שנים שיחליט לכם והאם אני לא חשובה לכם כל כך שאין לכם בעיה להשלים עם זה ולהגיד לי שאין מצב שאני חוזרת, בחיים לא אשכח להם את זה, בחיים! את ההשפלה הזו בלראות את כל האנשים שלומדים איתי מתקדמים לרכבת, באים בחמישי עם מזוודות ואני הולכת איתם לכיוון וחותכת לדירה כי אני לא יכולה לחזור הביתה. להתקע בעיר שאני לא סובלת 24/7. זה לא הוגן.

הלכתי אחרי השיחה הזו להתאמן בחדר הכושר לא לפני שאמרתי להם שאין צורך שיגיעו לאכול איתי, גם ככה הם אוהבים מאוד לשכוח אותי ומראים לי כל הזמן שאני כבדה עליהם, רק להשוויץ בזה שאני עם תואר אקדמי ועוד אחד בדרך וכמה אני מוצלחת ומרוויחה- זה סבבה.

לא רוצים אותי- לא צריך. אני גם ככה עומדת כבר על שתי הרגליים בכוחות עצמי.