לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מכתבים על הקירות


When there is no place to write, write on the walls

כינוי:  Black Breeze





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2020    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

11/2020

מילה עדינה לטראומה


המנהל של המנהל שיבח אותי על יום חמישי האחרון אותו יום עם 15 שעות העבודה.
המנהל הישיר שלי נתן לי שם חיבה היום.
חייכתי אליו בהפתעה ואיחלתי את הבוקר טוב החם ביותר שיצא ממני מזה שנים.

החברים הרחוקים מאחור שומרים על קשר טוב משציפיתי. כנראה, כי זה עוד טרי, אני מצפה לדממה רחוקה אבל בינתיים חברה מגיעה סוף השבוע רק בשביל לשבת ביחד ולעשות ארוחת ערב טובה כמו פעם.

אני מוצאת את עצמי עסוקה מידי ערב, מטלות בית, מטלות עבודה שמגיעה איתי הביתה, או מתקתקת המון מילים עם מגוון אנשים שגורמים לי להרגיש באותם רגעים לא לבד.

המצב הכספי מעט חונק אבל אני עומדת בזה לבינתיים.

הסתכלתי היום במראה דקה ארוכה, זמן רב שלא העזתי לעשות את זה, לא להסתכל לעצמי בעיניים לפחות.

"אלו חיי"

זה מה שמלמלתי.

והם...בסדר. אנשים מהצד יאמרו שהרבה יותר מבסדר.

אבל משהו לא במקום, החזרה לדירה המעט גדולה מידי שהשכרתי מדגישה לי את הלבד, עם ולמרות כל הדברים שנאמרו לעיל.

עולה בי המחשבה שיש לי מן איזו צלקת משנים של בדידות, מחצי שנה שמאחורי שהייתה הקשות בחיי והתרוממתי ממנה לבד, לפחות בהתחלה.

ואני גאה בעצמי, באמת.

וזה לא מובן מאליו שאני אומרת את זה לעצמי.

אבל המחשבות שלי תמיד חוזרות אחורה, כי הרבה מאוד השתנה מאז אבל בעצם מעט מאוד.

אולי זה האקט של לשתות כוס יין כל ערב, אולי זו המחשבה כמה המסלול המתוכנן שלי השתנה.

מאז למדתי לא לתכנן, להציב מטרות ויעדים אבל לעולם לא לתכנן.

אולי זה עדיין חוסר אמונה עצמית לאן הצלחתי להגיע.

אני מתחילה לראות איך אחרים מסתכלים עלי, כמו הבוס, כמו המשפחה, כמו חברים ואחרים.

אבל לא הצלחתי לראות את זה בעצמי כשהסתכלתי בעיני במראה.

אני לא מצליחה לקנות את מה שאני מוכרת כלפי חוץ.

אני עדיין כמהה לחופש שלא היה לי.

 

בינתיים,

זה מי שאני וזה מה יש.

נכתב על ידי Black Breeze , 29/11/2020 20:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קור של פעם


יש משהו בקור והגשם שמחזיר אותי למילים של העבר.

במיוחד עכשיו, כשאני מעבירה את החורף בעיר שאפשר לומר שגדלתי בה.

וטוב לא היה בה הרבה.

 

אין לי את הפחד שיחזור להיות כשם שהיה, אנשים שונים, סביבה שונה. אני שונה.

גורם מקשר מעט דומה.

חשבתי בסוף השבוע לא מעט על הסיפורים הנטושים שלי וטיילתי בתקיה המסודרת ועם זאת מבולגנת ומלאה מילים ודמויות שלעולם לא ימצאו את ייעודם.

מעניין היה למיין את התקופות והשנים שעברתי בחיי ואילו סיפורים כתבתי באותו הזמן.

ועם כל זה, ישנם שלושה עיקריים, שתמיד חזרתי אליהם, בין אם פיזית או בין אם בדמיוני המפוזר.

אני מניחה שאלו אותם חלקים מהעבר שתמיד יישארו בי.

לא רק את המילים בסיפורים הישנים מצאתי את עצמי קוראת השבת, משהו בי גרם לי לפתוח את אחת המגירות בחדר הילדות שלי בבית הורי ולמצוא שלוש מחברות מלאות במילים, דפים קרועים ושבירים מרוב ספיגת הדמעות.

זה מעט לא אחראי מצידי למצוא אותן בכזו קלות.

בשונה מפעם קודמת שמצאתי את המחברות לפני כמה שנים הפעם העזתי לקרוא כמה מילים, לפחות את המילים שהבנתי בין מריחות הדיו.

אין עמוד אחד שהעלה בי חיוך מתוק של ילדות. ילדה אבודה, מלאה ביגון שלא מחכה לדבר.

הלוואי ויכולתי ללחוש לה שיהיה בסדר (ושגיל ההתבגרות הוא מעט גיל דרמתי למען האמת).

ובין כל דפי החרסינה והמילים הקשות, איי שם ב 2011 מצאתי בכתב יפה להפליא;

"בחיי שאני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא.

אף פעם לא ידעתי, פעלתי לפי חוקים שאנשים המציאו בשבילי ואני בחרתי לקנות.

"אף פעם לא הייתי טובה יותר מאף אחד, תמיד הייתי אשליה אחת גדולה. בניתי את החיים שלי סביב אידיאלים מסוימים שהשתיקו את הסביבה.

תמיד הייתי זיוף.

אני לא קיימת, אני לא יודעת מה אני בעצם"

 

אז הילדה שהייתי נגעה בי גם כיום, שזה מעט מקסים בעיני.

לא קראתי הרבה, ולא העזתי להביא את אותן מחברות איתי לדירה, אני מניחה שאני עוד מפחדת מהרוח של עצמי.

אבל מהמעט שכן קראתי הבנתי למה אני כל כך לא רגילה וכל כך לא נוח לי עם חשיפה אמיתית.

כמה נחסמתי, נפגעתי, הושתקתי.

כמה לימדו אותי ולימדתי את עצמי לשתוק.

וכמה זה בא לידי ביטוי היום בשלל תחומים בחיים.

מדהים שלא זכרתי אפילו את הדברים שבנו את מי שאני היום.

או לא רציתי לחשוב עליהם.

 

קשה לומר שהיום אני מצליחה להתמודד עם כל חלק בעבר שלי, במי שהייתי, בהתנהגות ובתחושות.

עד כדי כך שאני אעצור את הכתיבה כאן ואנסה לחזור לזה אולי בעוד כמה שנים שוב.

 

או שלא.

נכתב על ידי Black Breeze , 21/11/2020 20:52  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ללא כותרת


מכל הרעש אני לא שומעת דבר,
אולי זה עדיף ככה לעכשיו.
אם אתחיל לחשוב, דברים לא רצויים יעלו בי.
הייתי רוצה לנתב את המחשבות והתחושות שלי טוב יותר ובהתאם לסיטואציה.
כי כרגע הן מנותקות מהמציאות.
כמוני.

 

הלוואי והייתי מגיבה יותר, המקרה שהיה היום בעבודה האעלה בי ספקות לתגובות שלי בזמן לחץ.
או לתגובות שלי בכלל.

 

אני מרגישה אפתית ולא נוכחת.
מדהים שככול שאני נחשפת ככה אני נסגרת.
זה נשמע מוזר אבל זה מסתדר אצלי טוב.

 

נזכרתי היום באחת הדמיות מעשרות הסיפורים הנטושים שלי, ככה סתם באמצע העבודה.
דמות שאני מעריצה מאוד ונוטה לחשוב עליה הרבה כשאני צריכה לתפקד תחת לחץ, עומס או כאב.
איפשהו במהלך הסיפור היא עוברת עינויים כשהיא קשורה אל שרשרת שמחוברת לתקרה, מדממת ומחייכת כל פעם אל האדם שמענה אותה, כל פעם מישהו אחר שחושב שהוא זה שיצליח להוציא ממנה את מה שהם מחפשים.

 

אחרי עשר שעות עבודה, מזה שלושה שבועות יצאתי לטייל בעיר שעברתי אליה בחוסר רצון.
גיליתי שאם אני עולה מספיק מדרגות הנוף מלמעלה באמת יפה.
היו רגעים עם מנורות העששית בסמטאות שהרגשתי שאני בטיול ארוך טווח בחו"ל.
אני יכולה לקחת את המציאות שנכפתה עלי ככזאת, זו נקודת מבט לא רעה, בריאה אפילו.
לא רק זה, תחושת הסיפוק שלי בטיול גדולה יותר מכל תחושה אחרת שאני חווה ביום-יום.
זה כל כך חסר לי, וחורה לי שסיימתי את התואר ונכנסתי לעבודה רצינית מהר כל כך ובלית ברירה כי העולם סגור.
אני תוהה אם התחושה הזו, (למרות איפה שאני ולאן שהגעתי) היא בעקבות שרשראות האירועים המקריים ומציאות העולם.
אם אגיע לאן שאני שואפת מזה שנים הסיפוק ימלא אותי כמו כשאני מטיילת? או רגעים קטנים אחרים?
כנראה שלא.
השאלה היא אם אני מוכנה לחיים שלמים חסרי סיפוק?
כנראה שגם זה לא.

 

איפלו מילים לכותרת לא הצלחתי למצוא היום.
חוסר סיפוק זה דבר מדבק.

 

נכתב על ידי Black Breeze , 17/11/2020 19:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBlack Breeze אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Black Breeze ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2020 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)