ניסיתי להפוך כל נקודה לסימן שאלה ובכך להרוויח מעט זמן בדמיונך. הבנתי שהחיפוש אחר תשובות לשאלותיי מסיח את דעתך מן המרחק העצום שנוצר בינינו בגלל כתמי הצבע הלא נכונים בהם עיטרתי את הדפים היקרים ללבך. בסך הכל ניסיתי להשלים באמצעות הגוונים אשר ברשותי את המילים שבלעת כשהעזת לשכתב את הכל מן הסוף אל ההתחלה. לא ידעתי לפרש בצורה נכונה את השתיקות שהותרת בין הפעלים, לא הבנתי כי צללים מהוסים אלו אף הם משמשים כנקודות בשפתך. אני זוכרת שדיברנו על סופניות ואמרת שהדרך הטובה ביותר לתארה הינה באמצעות נקודה שחורה בודדה על גבי גיליון נייר לבן. הזכרת את העצמה שבתמצות, את החלל העצום השוכן בתוך תו יחיד ובמיוחד הדגשת את החיבור הנרקם בין שתי נקודות במרחב, כל אחת חסרת תכלית ומשמעותית באותה המידה. שאלתי אותך אז, מדוע הסוף נקרא לשחק את תפקידו על גבי תפאורה לבנה. בהית בי בעיניך הרציניות בלי לומר מילה במשך דקה. לפעמים אני מדמה את הנקודות לגרגירי חול, אשר נושרים ללא רחמים בין אצבעותיי, אדישים לשנותיי החולפות, בלי האפשרות להישנות התנועה. כאוס של נקודות המאורגנות ברצפים נשכחים לועג לכפות רגלינו עם כל צעד אשר אינו מלווה בתשומת לבנו. אנחנו כבר לא אוהבים ללכת באותן הדרכים, הינך מרבה לדבר בגוף ראשון יחיד ואני עדיין גוררת את רגלי בגוף ראשון רבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
