באדיקות של כומר אני משחזרת 20 שנות שיגעון. כל מה שקרה, כל מה שהיינו נמשח בצבעי הסתר חמורים משחשבתי. לא דמיינתי מעולם. זו היית את כל הזמן למול מי שהייתי אני. איפה הייתי אני. אור חוזר בעינייך. הד מחיאות כפיים. מסך במה. מאחורי קירות אבן הסתרת אותי מעיני העולם. שנים האמנתי שזה בגלל אות קין שהטבעתי על המצח במעשים שיש בהם בושה. לא ידעתי, לא היה לי איך לדעת שהבושה נחלקת בין שתינו וגם את נעה ונדה ממקומך כבר חצי יובל. מעולם לא הייתי הסיפור ובכל זאת לא הפסקת להוציא את השם שלי מהפה שלך שנים אחרי שעזבתי. להיפרד ממך הצלחתי בלחיצת מקלדת אבל להפריד אותך ממני זו עבודה של חיים שלמים. אין לי את הזמן הזה. קיבלתי את התוקף שהזדקקתי לו כל הימים אחרייך, אני מחזיקה בידיעה שמעולם לא הפרזתי בפרשנות. לשאוף אוויר. לנשוף אותך. הלאה.