לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי:  לולאה

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2020


נזכרתי למה פתחתי את הבלוג, והייתי אולי רוצה לחזור להיות הילדה שאני שהיא יכולה להיות ממש שטחית ומטופשת ולא מחשבנת לאף אחד אם אני מורכבת רהוטה מספיק ועמוקה וכל הדיכאון הוא רק איזה פאזה חולפת בתוך והכובד הוא רק מטען אבל למטה יש פשטות של להינות מחברים שלי מבלי להסתכל לצדדים ולתהות מי שם והאם יש שם עולמות מקבילים טובים יותר. ממש מעריכה את האהבה שאני מקבלת ואת זה שזה מצחיק להיות עם אנשים שחושבים כמוני וכמה שזה עמוק ואז מהר מאוד גם לא ואז כן ואולי אין הגיון בכלום אז אני אומרת סתם את הלב שלי ושום דבר לא משנה
ואפילו הבחור החדש של חברה שלי מסתדר מעולה עם הבן זוג והלוואי והיא תתן לו צ'אנס ולא תמשיך לכאוב על דבילים שלא יודעים מה הם רוצים.
פתאום אני מרגישה מלאה במה שיש ובאנרגיות שנותנות להכל טעם. 
ואני לא צריכה להיות מספיק פתאום למרות שזה מרגיש שכן שאני צריכה להצדיק את קיומי בעזרת אינטלקטואל והגיון ומדדים אובייקטיבים אבל העולם סוביקייטבי והמחשבות שלנו הם פריא דמיונם של אחרים שכופים עלינו איזה מציאות לא הגיונית שצריך להאמין בה.
אבל מול האנשים שאני איתם זה לא כל כך מסובך כי אפשר לדבר על כל זה, ואפשר להביט להציג אלטרנטיבה וזה ממש נחמד כי מי שלא רוצה אז לא צריך אבל אם כן אז אולי אפשר.
והידיד של חברה שלי שאל לאן נעלמתי כי היינו אצל אמא שלי זמן ממושך מדי, וזה גם נחמד שלאנשים אכפת ורוצים לראות אותי וכן יש ערך במה שזה לא יהיה שאני נותנת גם אם אין הגדרה שאני יכולה להשתמש בה כטייטל ולשים על קיר אני קצת מכורה גם לתחושה הזאת באופן לא הכי בריא אבל אולי זה ככה וזה בסדר לפעמים שיש דברים שלא צריך לאחוז בהם אבל מחממים את הלב בתחושה של שייכות אל העולם.
כי עובדה שאם אני מתקבלת אז דברים פחות רחוקים, ואני קרובה לאדמה ולצמחים ולעצמי והטבע הוא שלי או שהוא אני כמעט כמו הגיון בתוך חוסר סדר ואיזה אור בהיר מתוך עפלה. 
ואולי יש לי תקווה שוב כשאני מוצאת את המקום שבו אני מוצאת מקום שאני יכולה לאהוב בו ולתת ולקבל ולחפש ולהכיר.
כל יום חדש הוא פתח ואני צועדת וכבר לא צריכה לחכות כי המציאות פה וגם אני וזה מתחבר ומה איך אין על מה להתלונן למרות שיש אבל זה בסדר שיש כי יש תמיד. 
ואני לא יודעת אם זה מספיק בשביל להגיד שאני רוצה לחיות, אבל זה מספיק בשביל להגיד שאני אולי בדרך לגלות את האני שיכולה להגיד את זה.
אופטימסטי מדי להגיד את זה, ומצד שני זה לא משנה כמה זמן לוקח העיקר שאני אוספת חוויות חיוביות שאוכל לקונן עליהן ולמצוא דרכן את האני שטוב לי איתה, וזה ההתחלה של ההתחלות או אולי גם הסוף אני לא יודעת, ואולי זה לא משנה בכלל.
אני מאוד מחכה לשנה הבאה, לחזור ללמוד רק עם מערכת מלאה עם יותר קורסים שדורשים ממני גם אם זה דרישות שייגעו אותי אז זה דרישות שגם יושיבו אותי ויתנו לי תוכן ותעסוקה ועניין למוח, ואולי גם אם אהיה אופטימית על יתר המידה אצליח למצוא עם מי ללמוד, גם אם זה רק לשבת יחד עם החברות שלי ושכל אחת תעשה את השיט שלה זה כנראה יהיה מוצלח יותר ממה שהיה הסמטר קורונה הזה.
אניוואי אני מנסה להגיע לאיזהי פואנטה ושארגיש את העייפות סוף סוף אחרי שישנתי שלוש שעות, ובא לי להרגיש סיפוק מלכתוב סתם את המחשבות. אבל אני מרגישה עקצוצי ביקורתיות ותחושת חוסר ערך אבל זה בסדר אני רוצה מחדש למצוא ערך בלהביע בפשטות
גם אם אף אחד לא יכול להבין אותי כאן, גם ככה אין כאן אף אחד, גם ככה אף פעם לא הייתי מרצה בכתיבה שלי וגם אם רציתי אני לא יודעת איך תמציא זה יוצא כמו גוש של מלל רגשי ואני הגוש החביב לא ברורה מספיק מעניינת מספיק מיוחדת מספיק, אבל זה לא המטרה.
נו תהיי עייפה. 
נכתב על ידי לולאה , 12/8/2020 02:09  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הייתי עסוקה יותר מדי זמן מאוכזבת ותקועה, ועכשיו שסוף סוף אני בעולם האמיתי, פתוחה לכל האפשרויות, יכולה להיות מה שארצה
זה מפחיד מדי לקחת צעד.
הטלטלות הנפשיות בנוסף לזה קשות, מתקשה למצוא אדמה לאחוז בה, ובלעדיה אני פשוט נסחפת בעוצמה אל המחשבות שבוראות את המציאות שלי. המעבר בין הכדורים מקשה להיזכר, והכיוונים החדשים מבלבלים. הבעיות כל פעם משתנות אבל התמונה ברורה מאוד- הכל מאוד לא בסדר.
לא מצליחה להתספק במה שקיים, נסחפשת לכל פנטזיה אפשרית בדרך, והאינטרנט שופע בקסמיו יש הכל מהכל וזמין ואנשים שבאים וחושפים ועולמות מקבילים נפגשים אבל אני צופה בצד בכל העולמות שאני לא בהם ושוכחת להסתכל על שלי.
דווקא היה נחמד לפני יומיים, או שלושה, אני לא בטוחה כמה ימים שקעתי במצב הבילתי נסבל שהייתי בו, אבל ממש לפני ישבנו ושתינו בירה בבר החדש בקיבוץ והוא ממש נחמד ודיברנו שיחה טובה רק שלושתינו למרות שהיו קבוצות מסביב וזה לא הפריע. 
להתבגר לא קל לי, כי שהייתי ילדה היה קל לי יותר לשכוח עד כמה אני שונה משאר האנשים, אבל הזמן שבו אני בדיכאון והחוויות שנקלעתי אליהן בדרך שינו את המסלול שלי. יש לבן זוג שלי חברת ילדות שאני מוצאת המון במושתף מחווית החיים שלנו, מרגיש לי שאנחנו קצת באותה המלכודת של להתבגר בעולם הזה, וכל הטראומות רודפות אותנו וסוגרות אותנו ולמרות שהבסיס שלה טוב יותר חברתית במובנים אחרים הוא רע בהרבה משלי. יש דברים שזכיתי בהם והבם באים על חשבון אחרים שהפסדתי בזכות הבועה שנשראתי בה. 
מאוד קשה לי להשלים עם מי שאני, תמיד היה לי, תמיד כאבתי על הבחירות של העבר שהובילו אותי להיות מי שאני, אני ממשיכה לעסוק בהשוואות ואני ממשיכה לכעוס על כך שאני לא טובה יותר. 
החברת ילדות של הבן זוג הרשתה לעצמה להחמיא לי כשדיברנו על העתיד שלי בחינוך, היא אמרה שאין ספק שיש בי משהו חינוכי, שהשיחה שהייתה לנו לפני חצי שנה כשחזרתי איתה למרכז השפיעה עליה מאוד וגם על ידיד שלה שנסע איתנו שדאג לציין את זה בפניה. זה היה כמו אור חזק שנפרש על פני פתאום בתוך כל החושך הזה שאני חייה בו. זה היה כל כך עוצמתי לדעת שיש לי משמעות, שאני יכולה לעזור ולהשפיע. מצד שני אף אחד מהם לא דיבר איתי מאז, ואני תקועה בתוך אותה תחושה רודפת שאני דחויה. אף פעם לא הרגשתי דחויה, זה כל כך מוזר, פתאום בשנה הזאת אני לא מפסיקה להפגש עם התחושה הזאת. אני גם כן מוכירה תודה לתחושה, כי אני מקווה שמתוך הפנמה של השונות שלי אני אפסיק לנסות לרצות את הנורמה ואפתח להיות מי שאני רוצה להיות. 
המציאות הזאת שאני בה מוזרה וקסומה, אני חייבת להוכיר בה יותר. יש קסם בכל הלא נודע הזה, אני בהתחלה חדשה שנמתחת כמו מסטיק בפה יחד עם הקורונה, לא מוגשת אני נמצאת במימד המוכר לי ביותר... ועכשיו שיש לך חברה טובה שאת יכולה לצעוד איתה ביחד אולי שווה להתחיל לצאת מהבית.
נכתב על ידי לולאה , 11/8/2020 04:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




את חייבת להבין, המחשבות שלרוב הן רק שיקוף של משהו אחר, להקשיב להן זה כמו להקשיב לשיחה ברחוב ולהתחיל ללכת אחרי האנשים הרנדומלים, אני לא באמת יודעת לאן זה יקח אותי אבל בטוח שזה לא הכיוון.
החלטתי לנסות להתנסות בלעשות כיף עם מה שיש ולהעריך את התלתלים השחורים שלה שמושכים אותי לקרקע יחד איתה, אבל משם שתינו יכולות למצוא דברים אבל היא כבר שם ומעיזה, ומנסה, וחייה את הבינוניות של הדברים ולא את התקווה המופרחת שפתאום העולם ישתנה ואני איתו, ונהפוך להיות מאניה שחיה בתוך מאני והכל יקפץ איתי בהרפתקאה בלתי נגמרת.
ואני לא יודעת אם אחליט להאמין בכך זה יקרה, כי זה מפחיד להאמין בדבר ולצפות ואז לא להצליח לראות מתוך כל הפנטזיה את המציאות, ומצד שני האם זאת לא המטרה? איזה סרט כיף לשמוע ללא מוזיקת רקע? איזה סרט כיף לראות ללא עריכה? במאי, מפיק, תפאורה מעניינת. אז אני גם המלבישה של עצמי ומוצאת את הדרך להפוך לדמות ראשית המותאמת לעלילה המתוכננת.

הכדורים עושים לי בעיות שינה, אבל הם גם עושים אותי היפרית, ואני לא רגילה לכל האנרגיות האלה של לדבר ולזוז ומה זה בכלל אנרגיה
כבר אמרתי שאני מפחדת להאמין, אז כן, אבל אולי הפעם מצאתי כדור שבאמת יכול לתת לי קצת יותר פתח נשימה? 
נכתב על ידי לולאה , 8/8/2020 06:36  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללולאה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לולאה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2020 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)