קשה לי להסתכל במראה.

אני רואה שם ילדה יפה, עצמות לחיים, עור חלק, אף החלומות של כל אדם.

הפנים האלה שאני מסתכלת עליהן במראה כל כך יפייפיות ומעוורות.

ולא,

זה לא נארקיסיזם, כי אני אפילו לא קרובה ללאהוב את עצמי, אבל העובדה שאני לא אוהבת את עצמי לא אומרת שאין לי עיניים. ריאלסטית; פייר, לא בר רפאלי, אבל יפה.

אבל רק מבחוץ.

וזה כל כך חבל.

שמשהו תמיד חסר.

שהכל מבפנים ריק מתוכן ורקוב.

וכל מה שהיה פעם חשוב,

הלך לי לאיבוד.

ואהבה?

האהבה באה בקלות, אין בעיה בכלל!

חוץ מזה שאני מרחיקה כל גבר שאי פעם ניסה להתקרב אליי כמובן, הכל הולך לי מצויין, חיי אהבה נורמטיבים לחלוטין.

אני רוצה לאהוב, באמת, כמו שכולם רוצים, גם אני רוצה. אבל קשה לי להבין מה גברים רואים. ואז אני נופלת שוב למה שאמרו לי יותר ממליון פעמים על גברים - רק סקס בראש שלהם.

ומה בראש שלי בדיוק? סוסי קרן ופרפרים?

תעשו לי טובה.

אבל סתומה שכמותי, נופלת בזה כל פעם מחדש -

כי מי יאהב אותך לעזאזל? לולא הרצון לזיין אותך בתחת?

אז אני הורסת כל קשר וחיבה שפיתחנו אחד לשני. מסננת. לא עונה ימים ואז מתקשרת. אתה כבר לא עונה. אז אני מתעצבנת וזורקת את הפלאפון על הקיר, שיכורה. עד עכשיו לא תיקנתי אותו. ואז אתה שולח הודעה. חתול ועכבר עכבר וחתול.

עזוב, אתה לא זה שצריך להתמודד עם החוסר ביטחון, והשגעון והבעיות, אל תנסה אפילו. אני לא שווה את זה.

לטובתך עכשיו

אני לא אענה.