(18.9.2008)

דלתות מסתובבות, כאלה, לא יציבות.
לא נשארות על מקומן בשקט....
כאלה אני אוהבת.
דלתות מסתובבות שבכניסה אף פעם לא תדע מאיפה תצא.

זה הריגוש בדלתות מסתובבות.

אני מכורה לדלתות כאלה,
הרגשת האדרנלין האדירה, 
כמו מתקן בפארק שעשועים.
להיכנס לדלת, להסתובב ולעוף איתה.
רחוק מקו הדמיון...

למרות שדלת מסתובבת לא תמיד מכניסה אותי פנימה,
בדרך כלל היא מוציאה החוצה במהירות גדולה אף יותר.
ואז שוב אחפש דלת כזו,
כמו ילד שיורד מרכבת הרים ומחפש שוב את התור. למרות הכל.
מה שמאחורי הדלתות האלה הוא כל כך אוורירי ומושך...

ולא משנה כאב הנפילה שלאחר סיבוב מהיר במיוחד.

לצערי, אין לי את הסבלנות כרגע לדלתות נייחות ויציבות,
הן משמימות, שוממות, משעממות.
אין תזוזה, אין אדרנלין.. פשוט אין.
אפור, זקן ומדכא.
הזמינות שלהן מפחידה אותי.
מה שמאחוריהן מעלה אבק. מחניק מיושן.

אני רצה למרחקים קצרים,
ככה טוב לי עכשיו.

אני חושבת...