A Fever You Can't Sweat Out

זה בסדר לכתוב שיר מנקודת מבט של גבר שאת אוהבת ובו הוא שר כמה הוא לא יכול לחיות בלעדיך ולעולם לא ישכח אותך (אפילו אם אין לזה קשר למציאות)

זה בסדר לפחד משוטרים ולהמשך אליהם בו זמנית (או להודות כל הזמן עד כמה את נמשכת באופן כללי ועם כמה גברים היית)

זה לא מביך לספר לכולם עד כמה את אוהבת לאכול

(ולקחת לבחור שוקולד מהצלחת באמצע הופעה)

או לספר לכולם על כל הבחורים שעזבו אותך מבלי להרגיש מבוכה 

(תודה לאיתי שלא מתחשב ברגשות יותר מדי)

זה בסדר להתגרש. החיים לא נגמרים אחר-כך

זה גם בסדר לעשות טיול של אחרי צבא לניו זילנד בגיל 30

זה בסדר לכתוב על דיכאון ומוות, כל עוד את כותבת גם על פריחה של פקאן אחר-כך

זה בסדר להיות אמא אבל גם להופיע עד 12 בלילה וגם ביום למחרת 

וזה הכי בסדר להודות בכל זה תוך כדי שחיוך ענק של 'Fuck that' מרוח לך על הפנים

כי את לא סתם "דבה" או דבעע" את

"זמרת,

יוצרת,

פסנתרנית

מוכשרת

ו*אחלה* דבה!"

היתרון היחיד בלהיות בת 26

זה שאת נעשית יותר חכמה

את יודעת מי מתאים או לא מתאים

את יודעת מתי זה זה ומתי זה לא

והכי חשוב

כשאת מסיימת את זה עם מישהו שעוד יש לך רגשות אליו,

את יודעת שתמיד יהיה אחר כך מישהו אחר

ושעכשיו כואב לחמש דקות

אבל אחר כך כבר לא יכאב

עכשיו עדין כואב

עומדת לקרוע את כל הציורים המכוערים שלך

האהבה שתרקב, הרגישות שתשרף לאט