לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שיילר- סיפור בהמשכים.


"..רק אל תגרמי לי לחבב אותך.."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2015

פרק שמיני:


 

עוד יומיים מהיום המבחן בגיאומטריה. כל פעם שאני חושבת על המבחן הזה שמתקרב אני מרגישה אגרופים בבטן. התרגילים שאני פותרת יחד עם אואן ולונה שעוזרת לי רק מלחיצים אותי יותר, וכל פעם שמישהו שואל איזה יום היום ואני מבינה שיום המבחן מתקרב, אני רוצה להיעלם.

"מעולה, את רואה שאת מצליחה?" לונה אומרת לי בחיוך.

"לונה, אני בחיים לא נבחנתי, איך אני אעשה את זה?" אני שואלת כדי לשמוע ממנה חיזוקים שיצליחו לעודד אותי.

"את תעשי את זה בקלות. כל מה שאת צריכה זה עיפרון.." החיזוקים לא מעודדים אותי.

"נראה לך שמישהו ישים לב אם זאת תהיי את שתעשי עבורי את המבחן?" אני שואלת בעיניים נוצצות ומתחילה לתכנן איך נעשה את זה.  

"בתור התחלה, אואן?" לונה אומרת וקמה מהמיטה שלי. "נראה לי שאני אלך לישון עכשיו. מציעה גם לך." היא עוברת למיטה שלה. הבנות בחדר כבר כולן ישנות. לונה ואני נשארנו ערות למרתון תרגילים בגיאומטריה. האמת שאם כמה שאני מתעבת גיאומטריה, ואת הרעיון שאני צריכה לעבור מבחן שבו מישהו ישקיע מזמנו כדי לקרוא את כל הנימוקים, ייבחן כל נימוק וכל טענה, שזה אחד הדברים שהכי מלחיצים אותי. אני שמחה שיש לי את המבחן הזה להתרכז בו, הוא מפחית את המחשבות שלי על 'סיינט גרובין ג'ורג'', מפחית את המחשבות על טריסטראם ומפחית ממני את הגעגועים לטיטו.

אני נשכבת על המיטה,, בוהה בתקרה. אם הייתי עכשיו לבד בחדר אין ספק שהייתי מפעילה את תיבת הנגינה ונותנת לה לנגן עד שאני ארדם. אבל המציאות היא שונה, ויש איתי עוד 3 בנות בחדר. אור בוקע מהשידה לידי, אני מסתובבת לכיוון השידה ורואה שהנייד שלי מהבהב. אני נכנסת לאסמסים ורואה אסמס מרולי. "מה את עושה?" אני נאנחת ונשכבת חזרה. אחרי המקרה של שבוע שעבר שרולי תפס לי את היד שאני לא אפתח את השידה שלו בטעות, רולי המשיך להתנהג כרגיל. הוא הזמין אותי לראות איתו סרטים בנייד והתנחל פה בחדר שעות על גביי שעות כדי שאני יעביר את הזמן שלו. אבל המקרה לא יוצא לי מהראש. מה היה לרולי להסתיר ממני?. אני תופסת את הנייד וכותבת לו כתגובה "כלום, מנסה להירדם." אני עוצמת עיניים ושומעת את הדלת נפתחת, אני מתיישרת ואני רואה את רולי עומד בכניסה לחדר ומסמן לי לבוא איתו. אני שמה כפכפים ועליונית כי קצת קר מחוץ לשמיכה, והולכת אחריו החוצה.

"משעמם לך?" אני שואלת אותו תוך כדי פיהוק.

"בואי, חייבים למצוא משהו מעניין לעשות." הוא אומר ומתקדם קדימה.

"רולי, תניח לי אני רוצה לישון." אני אומרת ובאה להסתובב חזרה לחדר, הוא תופס לי את היד בפתאומיות, בדיוק כמו שהוא תפס לפני שפתחתי את המגירה שלו.

"את לא יכולה ללכת לישון." הוא אומר לי בחיוך. "אחרת את תתבאסי מאוד מחר שתשמעי על החוויות שלי מהלילה." הוא גורם לי לצחוק.

"אז את באה??" הוא מסתכל עלי בחיוך הגדול והמפורסם שלו.

אני מתלבטת מה לעשות, בכל זאת קבעתי עם אואן מוקדם בבוקר, והשעה גם ככה מאוחרת ואני עייפה. רולי שם לב שאני מתלבטת והוא מחליט בשבילי, הוא תופס אותי ומרים אותי כאילו והייתי שק של תפוחי אדמה.

"מה אתה עושה!? משוגע! תוריד אותי!" אני מנסה להתנגד לעניין אבל קצת קשה לי בעיקר בגלל שאני חצי באוויר.

"ששש! השתגעת?! אנשים פה ישנים!" הוא אומר לי בטון מטיף. אני בועטת באוויר ואחד מהכפכפים שלי נופל ממני. רולי מרים לי את הכפכף ומתחיל לרדת במדרגות. ואני שכבר אין לי ברירה מצטרפת אליו. כשאנחנו למטה הוא מוריד אותי ממנו ומושיט לי את הכפכף.

"מה עכשיו?" אני שואלת אותו.

"עכשיו אני יראה לך מקום נחמד, בואי." הוא אומר ויוצא מהמבנה.

"רולי, אני בפיג'מה. ויותר מזה, יכולים לחשוב שברחנו."

"מי יברח בפיג'מה?" רולי אומר ואני מתחילה לצחוק. "בואי כבר! ממתי את פחדנית?!" הוא אומר ואני מגלגלת עיניים ויוצאת אחריו החוצה. אנחנו הולכים מאחורי המוסד. אני בטוחה שכל רגע זאנדר יקפוץ עלי וישטח אותי לרצפה כדי שאני לא אברח. למרות שבסופו של יום, אין לזאנדר יותר מידי מה לחשוש שאני אברח. אין לי לאן לברוח. גם לא לסיינט גרובין ג'ורג'.

"היית פה פעם?" רולי שואל אותי ומצביע על שביל קטן.

"לא." אני אומרת והולכת לכיוון השביל, אני מתחילה להתקדם עם השביל ורולי הולך אחרי. "איפה המקום הנחמד שהבטיחו לי?" אני שואלת וממשיכה ללכת.

"שיילר, טיפה סבלנות." אנחנו הולכים וככל שאנחנו מתרחקים מהמוסד, האור נחלש ונהייה חשוך יותר. אני מסתכלת על השביל לראות אם יש מכשולים שאני עלולה ליפול בגללם. כשאני מרימה את המבט מהשביל קדימה, אני רואה שבזמן שהתרכזתי בשביל, נגלה לפני נחל קטן שעובר בין העצים, עם מפל קטן בתחילתו.

"מה את אומרת?" רולי אומר בחיוך ונעמד מול הנחל.

"ואו. מקסים." אני אומרת ומסתכלת על המפל הקטן. "לא ייאמן שזה במרחק 3 דקות הליכה מהמוסד שלנו. "

"כן. בואי תראי קטע." הוא אומר ומאיר עם הנייד מקרוב על הנחל, אני רואה דגים קטנים קופצים מעל המים וחוזרים לנחל. רולי רואה את הדגים ומתפוצץ מצחוק ואני מתחילה לצחוק מהצחוק של רולי. "תראי אותם!" הוא מצביע על הדגים וממשיך לצחוק. איזה כיף לו שהוא יכול לצחוק מדג שקופץ מעל המים.

"רוצה שננסה לתפוס אחד?" אני שואלת אותו בחיוך

"מה? דג?" הוא מסתכל עלי.

"כן נו. בוא נתפוס דג ונשים אותו מתחת לכרית של אדי." אני אומרת ורולי צוחק.

"מתחת לכרית של אדי?" הוא ממשיך לצחוק. כנראה שהוא לא הבין שאני רצינית. אני מעדיפה לשמור את זה ככה.

"שננסה?" אני שואלת שוב ורולי מחייך.

"איך תתפסי פה דג? תראי זה לא כזה פשוט.." הוא מכניס את היד שלו לתוך המים ומנסה לתפוס.

"לא ככה זה לא יעבוד." אני אומרת ומורידה את העליונית שלי. אני מכניסה אותה לתוך המים וכמה דגים נתפסים בה, אני מרימה אותה מהמים ונשאר בתוכה רק דג אחד.

"לא חבל על העליונית?" רולי שואל.

"חבל על הדג.." אני אומרת ורולי צוחק. "בוא נחזור מהר למוסד לפני שהמים מהעליונית ייצאו לגמרי!" אני אומרת ומתחילה ללכת מהר לכיוון השביל שהלכנו בו קודם.

"מה?? מה את עושה?!" רולי שואל ומנסה להדביק את הקצב שלי.

"אני רוצה לשמור את הדג, יש בעיה עם זה?" אני שואלת ורולי שוב צוחק.

"ממש לא. כדאי שנזדרז כי תכף כל המים יוצאים." הוא אומר ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה למוסד.

"איפה נחזיק אותו??" אני שואלת כשאנחנו נכנסים למוסד.

"חכי!" רולי אומר ונעלם. אני עומדת בכניסה למוסד עם עליונית רטובה ודג מפרפר בידיים שלי. רולי חוזר עם בקבוק מים, אני מכניסה לשם את הדג ואנחנו מתגלגלים מצחוק.

"חייבים לתת לו שם." רולי אומר. "אולי נמו?" אני עושה לו פרצוף. "אוקי, אז אולי לך יש רעיון מעניין?"

"נקרא לו.. במבי." אני אומרת ומסתכלת על הדג שבבקבוק.

"במבי?" רולי שואל ומסתכל גם הוא על הבקבוק. "כן. מתאים לו במבי." הוא אומר ואנחנו צוחקים.

"טוב. עכשיו ברשותך, אני אעלה לישון." אני אומרת ולוקחת את במבי.

"הי! מי אמר שהוא בבעלותך?" רולי חוסם את הדרך שלי

"אני משיתי אותו מהמים. הוא בבעלותי." אני אומרת.

"אם לא הייתי מראה לך את המקום לא היית מוצאת לך דג וקוראת לו במבי!" רולי אומר ואני נאנחת.

"אוקי, נעשה עליו משמרות. השבוע במבי אצלי." אני אומרת ומזיזה את היד שלו שחוסמת לי את הדרך. אני מניחה את במבי על השידה שלי וזורקת את העליונית לתוך השקית כביסה שלי. אני נשכבת על המיטה, הפעם אני הופכת את הנייד עם הצג כלפי מטה, שגם אם מישהו מסמס לי בפתאומיות אני לא אצטרך להתייחס לזה. אני עוצמת את העיניים מתפללת להירדם מהר לפני שיעלו מחשבות וגעגועים לטיטו. למזלי, העייפות גומרת אותי. כל הלמידה לגיאומטריה, ואולי גם הטיול בחוץ.. אני נרדמת בקלות לפני שעולות המחשבות.

 

"שיילר. את לא רצינית איתי." אני מריחה ריח של בושם יוקרתי ומרגישה שמנערים אותי.

"די." אני אומרת ומסתובבת במיטה. משהו גורר אותי מהרגליים ואני נופלת לרצפה, אני פותחת עיניים בעצביים ורואה מולי את אואן.

"קבענו ל8, כבר 8 וחצי." הוא מסמן לי על השעון רולקס הנוצץ שלו. אני קמה בעצביים מהרצפה, תופסת את אואן מהגרון ודוחפת אותו לקיר.

"בחיים שלך." אני מסתכלת עליו מקרוב לתוך העיניים ומתעלמת מתחושת הקיפאון שהעיניים שלו מצליחות להעביר "..אבל בחיים שלך. אל תעיר אותי ככה." אני מסיימת את המשפט ומניחה לו. הוא מסתכל עלי חצי המום חצי משועשע.

"את לא נורמאלית!" הוא אומר וצוחק.

"מה מצחיק אותך?!" אני אומרת בעצביים. הדבר הכי נורא זה לקום בבת אחת בבוקר. כמו כל בוקר שהייתי מתעוררת בבהלה לרעש שמוציאה דלת הכניסה הירוקה.

"מה את כזאת שפוכה?" הוא שואל ומתיישב על המיטה.

"אל תדבר איתי ב-5 דקות הקרובות." אני אומרת ולוקחת את מברשת ומשחת השיניים שלי ויוצאת מהחדר. אני מצחצחת שיניים ושוטפת את הפנים. לפני שאני חוזרת לחדר אני לוקחת כמה נשימות עמוקות ומרגיעה את עצמי. אני נכנסת לחדר אני רואה את אואן יושב על המיטה שלי ומחזיק בבקבוק ובתוכו במבי. אז זה היה באמת העניין עם הדג? לרגע זה היה נראה לי כמו חלום.

"מה זה?" הוא שואל אותי.

"זה במבי." אני עונה ומרחיקה ממנו את הבקבוק. כאילו הוא אויב שיכול לפגוע בבמבי הקטן. מסכן בטח גם ככה יש לו טראומה מאתמול.

"עזבי, אני לא אשאל." הוא אומר ומוציא את הספרים. כל פעם שאני רואה את הספרים האלה אני רוצה לשרוף אותם. לשפוך עליהם נפט ולהצית אותם.

"אואן. מה אתה אומר שנצא לטייל היום? תראה איזה יום יפה בחוץ."

"מחר המבחן שלך. אם תצליחי בו אני אקח אותך לטיול." הוא אומר לי ואני לא מצליחה להבין אם הוא התכוון ברצינות.

"באמת?" אני שואלת אותו. מקווה לא להיראות שמחה מידי מהרעיון ללכת לטיול איתו.

"כן, אם תוציאי מעל 85 אני לוקח אותך לטיול."

"איפה?" אני שואלת כאילו כבר קיבלתי 85 במבחן..

"איפה שתרצי. בגבולות הארץ כמובן."

"חשבתי שאתה לא מת עלי." אני אומרת בלי יותר מידי מחשבה. אואן מסתכל עלי במבט הקר שלו ולא משחרר אותי מהמבט במשך שניות ארוכות.

"למה את חושבת ככה?" הוא שואל בסוף.

"אמ.. אולי כי אני מעצבנת. שמשאירה אותך נעול בחדר? מנסה לחנוק אותך על הבוקר? מבריזה מהמבחן שהכנת אותי אליו?"

"את באמת משאירה לי הרבה סיבות לא למות עליך." הוא אומר וחום הגוף שלי עולה.

"וגם.." אני מתחילה להגיד ועוצרת את עצמי. אואן מסמן לי להתיישב לידו, אני מניחה את במבי על השידה ומתיישבת לידו על המיטה.

"וגם מה?" הוא מסתכל עלי והבטן שלי מתהפכת. לא יודעת אם זה יהיה נכון להגיד את זה.

"וגם.. הייתה לך את ליז לפניי. זה בטח היה מאכזב לגלות שליז נעדרת ועכשיו תקבל מישהי אחרת, שהיא לא ליז." אואן לא מדבר. הוא מסתכל עלי במשך כמה זמן ולאחר מכן עובר להסתכל על הרצפה.

"אני מאוד אוהב את ליז." הוא אומר ואני מחכה שימשיך. "ואני מאוד דואג לה.." הוא עדיין מסתכל על הרצפה. "אבל זה ממש לא קשור אליך.  חוץ מזה, מאיפה לך לדעת שאהבתי את ליז כל כך?" הוא שואל.

"ככה זה.. עוד כשראיתי אותה היה ברור שכל מי שמכיר אותה מאוהב בה." אני אומרת ואואן מיישר אלי מבט בבת אחת. יישור המבט הפתאומי שלו גורם לי להבין מה פלטתי.

"עוד כשראית אותה?" הוא שואל אותי לא מבין. אני כזאת מטומטמת. אני והפה הגדול שלי. אני והמוח הקטן שלי והפה הגדול שלי. הבטחתי לעצמי שאני יתחיל לחשוב פעמיים על כל דבר שאני עושה. למה אני לא חושבת פעמיים לפני שאני מדברת!?

"מה? טוב, אואן אנחנו בעיכוב גם ככה, בוא נתחיל ללמוד." לא חושבת שהצגתי את עצמי מעולם כזאת להוטה ללמוד. ברור שאואן לא קונה את זה והוא מרחיק ממני את הספרים. מי היה מאמין שייכאב לי הלב שאואן מרחיק ממני את הספרים שעד לפני שנייה כבר דדמיינתי איך אני מציתה אותם עד היסוד.

"מתי ראית את ליז? את הגעת אחרי שהיא נעלמה." הוא אומר וקם מהמקום.

"אני.." אני לא מוצאת מה להגיד. אין לי שום רעיון או דרך לתרץ את הדברים. "ראיתי אותה.. בתמונה אצל רולי." זה התירוץ היחיד שקופץ לי לראש. אואן מסתכל עלי במבט שלא קונה את מה שאני אומרת.

"תעשי לי טובה." הוא אומר. "את ראית אותה. מתי זה היה שיילר?" הוא שואל הפעם בנוקבות. אני מרגישה בחקירה, בדיוק כמו ביום שאדי התחילה לתשאל אותי כאילו חטפתי והחזקתי את ליז באיזה מרתף.

"הבטחתי לה.." אני אומרת בשקט, כמעט שלא שומעים.

"תקשיבי לי שיילר, ליז נעדרת. אנשים לא יודעים איפה היא. אם את יודעת משהו את חייבת להגיד לי. זה יכול לעזור." הוא אומר ואני מסתכלת עליו. אני יכולה להישבע שאני שומעת את פעימות הלב שלו, כנראה שגם אם חשבתי שליז חשובה לו, לא הערכתי נכון כמה.

"היא הייתה פה." אני אומרת כי אני מרגישה חייבת את זה לאואן. אולי אני מרגישה מחויבת כי אני שומעת את פעימות הלב שלו ומבינה את גודל חשיבות הדבר בשבילו.

"מתי?" הוא מתיישב מולי בישיבת צפרדע כדי להיות בגובה שלי.

"בלילה שהיא נעלמה. אני הכנסתי לה אגרוף." אני אומרת והוא מסתכל עלי לא מבין. "זה לא היה בכוונה, היא העירה אותי ונבהלתי.. היא רצתה שאני אקום מהמיטה." אני אומרת. אואן מפנה מבט הצידה

"אז היא לקחה את זה.." הוא מדבר לעצמו.

"את מה? מה היא לקחה? מה שחיפשת מתחת למיטה שלה?" הוא מחזיר את המבט אלי. אני רואה על הפנים שלו שהוא לא רוצה לשתף אותי.

"לליז היה אולר. היא קיבלה אותו מאמא שלה." הוא אומר, כנראה שהוא מרגיש חייב לי על המידע שנידבתי לו.

"אסור לנו להחזיק פה אולר." אני אומרת.

"בגלל זה הוא היה מתחת למזרון. היא החביאה אותו, האולר היה חשוב לה. זה הדבר האחרון שנשאר לה מאמא שלה. היא לא זזה לשום מקום בלעדיו."

"אז אתה הסתכלת מתחת למזרון כדי לראות אם האולר עוד שם?" אואן מהנהן.

"כן, ברגע שלא ראיתי אותו הבנתי שליז ידעה שהיא עוזבת ובגלל זה היא דאגה לקחת אותו. עכשיו כשאמרת אני מבין גם מתי היא הספיקה."

"אתה חושב שהיא תחזור?" אואן חזר והתיישב לידי.

"לא." הוא עונה בקול צרוד. אנחנו יושבים אחד על יד השנייה, שנינו בוהים ברצפה, מלאים במחשבות. אחרי כמה דקות של שקט ואווירה מתוחה, אואן שב להסתכל עלי.

"ממש הכנסת לה אגרוף?" הוא אומר ומגחך.

"כן. באמת שלא התכוונתי." אני אומרת נבוכה.

"ואני חשבתי שזה שניסית לחנוק אותי הבוקר זה השיא. אין ספק שאני לא מעיר אותך יותר" הוא אומר ואני לא יכולה שלא לצחוק. אני באמת בן אדם אחר כשמעירים אותי בבוקר. או יותר מדויק יהיה להגיד שאני אותו בן אדם כמו שאני במהלך היום, רק קיצונית יותר.

"טוב. אז גיאומטריה?" אואן תופס בחזרה את הספר ושוב אני מרגישה שאיזה אדם קטן מכניס לי אגרופים בבטן.

"אז לא יוצאים לטייל?" אני שואלת.

"אחרי ה-85 שלך נצא לטייל."

 

אחרי שאואן הולך, התחושה הכללית שלי משתפרת. כנראה בגלל שסיפרתי לו על ליז. לא הבנתי עד עכשיו כמה שהמידע הזה שאני לא משתפת מעיק עלי. הייתי רוצה שימצאו אותה. זה היה משמח את כולם, כולם היו רוצים למצוא אותה. אבל כנראה שהיחידה שלא רוצה שימצאו אותה זאת ליז עצמה. טיפה אגואיסטי מצידה להעלם בלי הסברים. זה לא הוגן כלפי האנשים שהיא חשובה להם. אני נזכרת איך שמעתי את פעימות הלב של אואן כשהוא הרגיש שיש לו קצה חוט בקשר לליז. לא מגיע לו הסבר? או לרולי, שברור שהוא אוכל את עצמו מגעגועים אליה. גם לו לא מגיע הסבר? ואפילו אדי, אני נזכרת איך היא ניערה אותי באותו בוקר כשהיא חשבה שאני ליז. איזה הקלה הייתה לה על הפנים כשהיא חשבה לרגע שליז החברה שלה בסדר. אפילו לה מגיע איזשהו הסבר.

"נו, מרגישה מוכנה?" לונה שבדיוק מחליפה לפיג'מה ומסתכלת עלי שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה, שואלת אותי.

"אני בחיים לא ארגיש מוכנה." אני עונה לה ומייחלת שיעבור כבר המבחן.

"גם אני כזאת." היא אומרת לי. "לפחות המבחן הוא מחר ואת תסיימי עם זה."

"אני חייבת להוציא מעל 85 במבחן."

"למה דווקא מעל 85?" לונה שואלת.

"כי אואן הבטיח לקחת אותי לטיול." אני אומרת ולונה מחייכת.

"אואן היה לוקח כל הזמן את ליז לטיולים. תמיד כולם קנאו בה על זה שהמלווה שלה היה משקיע בה כל כך."

"היה בניהם משהו? בין אואן לליז?" אני שואלת ולא יודעת למה אני שואלת את זה בכלל.

"תמיד היה נראה ככה. אולי בעצם בגלל זה כולם קנאו בה. אואן מקסים לא?" היא אומרת והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה שטחי מצד בחורה להידלק על גבר גבוה, עם עיניים בהירות, עצמות לחיים כאלה, שעון של רולקס, ריח של בושם יוקרתי ו200 זוגות נעליים. מה גם שהמוח שלי התבלבל לגמרי. כי עד עכשיו הייתי בטוחה שליז ורולי היו ביחד. המחשבות האלה מעייפות אותי. אבל כשאני לא חושבת על זה אני חושבת על המבחן בגיאומטריה. אז אני כבר לא יודעת מה עדיף.

"שיילר?" לונה עוצרת את כל המחשבות שרצות לי בראש.

"מה?"

"לא ענית לי. אואן מקסים לא? לא נחמד שהוא המלווה שלך?"

"כן. נחמד מאוד." אני אומרת ומנסה להבין למה אני אומרת את הדברים בציניות. למה בעצם הוא עדיין מעצבן אותי.

אני מנסה להירדם, אבל זה אבוד. יותר מידי לחץ מהמבחן. בסוף אני מוצאת שיטה בהשראת פעימות הלב ששמעתי אצל אואן ומתחילה לספור את פעימות הלב שלי עד שאני נרדמת. אני מתעוררת בבוקר עוד לפני השעון המעורר. אני לא מסוגלת יותר עם הלחץ שיושב לי בבטן. אני לוקחת נעליים ואת סט הבגדים הכי נוחים שלי ויוצאת החוצה. אני מתחילה לרוץ סביב המוסד. אני חייבת למצוא דרך לשחרר את כל הלחץ שהצטבר אצלי במשך כל השבוע. לפני המבחן הקודם לא הייתי לחוצה ככה. לפני ההסכם עם אואן שאם אני אקבל מעל 85 הוא ייקח אותי לטייל, לא הייתי לחוצה ככה. אני יודעת שאם אני מוציאה מעל 85 אני מבקשת מאואן לקחת אותי למרכז העיר. לרנס. אני חייבת לפגוש את טיטו. כבר כמעט שלושה שבועות שאני במוסד הזה, כל הזמן הזה טיטו לא יודע מה הולך איתי. בטח התחושות שלו לא רחוקות מהתחושות של אואן או רולי.. גם להם ליז נעדרת כבר שלושה שבועות. מבחינת טיטו אני נעדרת שלושה שבועות.

אני מסיימת את הריצה ונכנסת לחדר. אני כמעט שותה מהבקבוק של במבי עד שאני נזכרת שזה האקווריום המאולתר שלו. אני נכנסת להתקלח ומתארגנת לחדר אוכל. אני יושבת עם כולם בשולחן אבל לא מצליחה להתרכז בדברים שהם אומרים. הם צוחקים בניהם, ומעלים נושאים מעניינים לדיונים, אבל אני לא מצליחה להקשיב, בטח שלא להגיב. אני מתעסקת בצלחת שלי. אני מסתכלת בנייד שלי כדי לראות מה השעה ואני רואה שעוד חצי שעה בדיוק מתחיל המבחן. הבטן שלי כבר מתהפכת לגמרי, וגם לסיים את הצלחת שלי אני לא מצליחה. אני מפנה את המגש וזורקת את האוכל שלא סיימתי.

"ממתי את לא מסיימת את הצלחת שלך?" רולי שואל אותי ומרוקן גם הוא את המגש שלו.

"אתה לא מבין עד כמה אני לחוצה עכשיו."

"אין לך מה להיות לחוצה. כולה מבחן בגיאומטריה." הוא אומר בכזאת קלילות. הלוואי ואני הייתי מתייחסת למבחן הזה בצורה הזאת. אבל יותר מידי דברים מונחים על הפרק במבחן הזה. המבחן יגיד לי אם אני טיפשה או לא. בנוסף, יהיה בן אדם, סביר להניח מישהו חכם מאוד שישקיע מזמנו בבדיקת המבחן שלי, מלחיץ אותי שאותו בן אדם ישקיע לחינם מזמנו אם המבחן יהיה כישלון, אני רוצה להוכיח לאואן ששווה להשקיע בי, וגם מפגש עם טיטו נמצא פה על הפרק.

"זה יותר מזה." אני אומרת לו בסוף והוא מחייך אלי. לונה מגיעה, מפנה את המגש ונעמדת מולי.

"הבאתי לך משהו." היא אומרת לי בחיוך.

"מה זה?"

"זוכרת שאמרתי לך שכל מה שאת צריכה זה עיפרון?" אני מהנהנת. היא מושיטה לי את העיפרון שלה ואני מחייכת אליה.

"תודה." אני אומרת לה.

"אין על מה.. זה רק עיפרון." היא מחייכת.

"מה? לאלא.. התכוונתי תודה בכללי. על כמה שעזרת לי.. ושעודדת אותי לעשות את המבחן."

"בכיף. בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה." היא מחבקת אותי והולכת.

"בואי אני אלווה אותך לכיתה." רולי תופס לי את היד וגורר אותי אחריו. אנחנו נעמדים מחוץ לכיתה ומהלחץ אני מתחילה לשחק עם העיפרון שאני מחזיקה ביד. רולי תופס ממני את העיפרון.

"תפסיקי. זה מוציא אותי מדעתי." אני רואה את אואן מגיע. אני מסתכלת עליו מתקרב לכיווני ואני לא יכולה שלא לצחוק כשאני נזכרת איך למבחן הקודם הוא לא היה יכול להגיע. ואני כמו ילדה קטנה ונקמנית החלטתי שאני לא אכנס לעשות את המבחן.

"מה מצחיק אותך?" הוא שואל בקרירות. אני מרגישה נבוכה ופשוט נשארת בשקט. אני שמה לב להחלפת מבטים של אואן ורולי. כל כך הרבה מטען שיש ב-2 מבטים. 

"טוב, הבאתי לך כמה דברים." אואן אומר ומתחיל לחטט בכיס שלו. "עיפרון ומחק." הוא מוציא את העיפרון והמחק.

"כבר יש לי עיפרון." הוא מחזיר את העיפרון שלו לכיס.

"אז תקחי רק את המחק. איזה קטנונית." הוא מושיט לי את המחק. "הבאתי לך גם שוקולד. תאכלי אותו בערך חצי שעה אחרי המבחן, לפני שאת מתעייפת.. ככה זה יעיר אותך ויעזור לך להתרכז." הוא מושיט לי גם את השוקולד.

"איך אני אדע שעברה חצי שעה?" אני שואלת. אני מרגישה את הלחץ של אואן מהמבחן. מה שגורם לי להילחץ יותר.

"צודקת, קחי." הוא מוריד את הרולקס שלו ומושיט לי. אני נרתעת מהשעון היוקרתי הזה. "ככה גם תוכלי לדעת מה השעה וכמה זמן נשאר לך למבחן." הוא אומר ועדיין מושיט לעברי את השעון שקשה לי לקחת ממנו.

"אתה מלחיץ אותה." רולי שנשען על הקיר מתיישר באופן מגונן. אואן שולח אליו מבט קר. קר יותר מאי פעם. המתיחות בניהם, הלחץ של אואן, כל מה שעומד על הפרק, גורם לי ללחץ אטומי. הבטן שלי שכבר הפסיקה להתהפך עכשיו סתם ממש כואבת, והלב שלי פועם כל כך חזק שאני מפחדת שהוא עומד להתפוצץ מהלחץ. הנשימות שלי נהיות קצרות וכבדות יותר. שני הבנים מסתכלים עלי.

"אנחנו כבר נבוא." רולי אומר לאואן וגורר אותי הצידה.

"אני לא עומדת בלחץ הזה רולי. אני לא מסוגלת. בחיים לא כאבה לי ככה הבטן!" אני אומרת והנשימות שלי נעשות כבדות יותר ויותר. אני מסתכלת על אואן שעוד בשדה הראייה שלי אני רואה שהוא מסתכל לעברנו, הייתי שמחה עכשיו לשמוע קצת חיזוקים ממנו.

"הי. הי." רולי תופס לי את הפנים שאני אסתכל עליו. "זה רק מבחן בגיאומטריה זוכרת?" הוא שואל אותי.

"אני חייבת שתסיח את דעתי מהמבחן הזה רולי. אני לא מסוגלת להתמודד עם הלחץ הזה יותר." עם כל עודף הנשימות שלי אני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לגוף שלי. "בבקשה רולי! תסיח את דעתי! תעשה משהו!" אני מבקשת ממנו. רולי שכבר תופס בפנים שלי מתקרב אלי יותר ומנשק אותי. אני עומדת קפואה. רולי מפסיק לנשק אותי ומסתכל עלי מקרוב בחיוך.

"מה?.." אני לא מבינה מאיפה זה בא.

"מה מה? ביקשת שאני יסיח את דעתך. את עוד חושבת על המבחן?" הוא אומר בחיוך המפורסם שלו. 

 

 

***

עד לכאן הפרק! 

מחכה לשמוע מכם מה אתם חושבים! 

3> 3> 3>

 

 

נכתב על ידי Shyler , 14/8/2015 16:08  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק שביעי:


 

אני שוכבת במיטה, לא במיטה שלי/של ליז וגם לא במזרן מלא העובש בדירה ב'סיינט גרובין ג'ורג''. אני שוכבת במיטה של רולי. אחרי שאואן הכתים לי את החולצה של טיטו בבושם היוקרתי והשנוא שלו הייתי חייבת למצוא פתרון חלופי בשביל שאני אצליח להירדם. לישון לצידו של רולי זה בהחלט פתרון מעולה. אפילו לא הייתי צריכה לשאול אותו אם זה בסדר מצידו והוא אפילו לא היה צריך להציע. אתמול בערב אחרי שיצאתי מהחנות של טריסטראם כל כך המומה ואני מניחה שגם חיוורת הלכנו ישר חזרה למוסד.

אני מרגישה את הנשימות של רולי על הפנים שלי ופוקחת את העיניים. רולי פוקח מיד אחרי את העיניים שלו, ממש כאילו הוא הרגיש שהתעוררתי.

"מה זה?" בוטן מתופף עם האצבעות של על תיבת הנגינה שהשאיר לי טריסטראם. "זה שלך?" הוא שואל אותי.

אני מתמתחת וקמה מהמיטה, ניגשת לכיוון תיבת הנגינה. "כן זה שלי."

"יפה." הוא מתרשם ממנה, מה שמפתיע אותי קצת, לא ציפיתי מטיפוס כמו בוטן להעריך חפץ כמו תיבת הנגינה. אני מסתכלת על רולי ורואה שהוא חזר לישון עוד הספיק להתגלגל למרכז המיטה.

"תראה זה גם מנגן." אני מפעילה את תיבת הנגינה.

"מאיפה יש לך את זה?" אני משתתקת. "זה נראה ממש ענתיקה." בוטן בוחן כל פרט בתיבת הנגינה שלי, כשהוא מסתכל כל כך מקרוב ובוחן כל פרט אני מרגישה כבר חוסר נוחות כאילו והוא בחן אותי ככה.

"טוב." אני אומרת ולוקחת את תיבת הנגינה ממנו. "אני אלך להתארגן לארוחת הבוקר. נראה אתכם שם." אני יוצאת מהחדר כשאני מחזיקה בצורה רכושנית את תיבת הנגינה ומתקדמת לכיוון החדר שלי, בעוד שאני באה לפתוח את הדלת לחדר, היא נפתחת מעצמה וטסל יוצא מהחדר שלנו כשהוא כמעט ונתקל בי. הוא מסתכל עלי בחיוך ענק.

"בוקר טוב יפה." הוא אומר וקורץ לי. אני מסתכלת אחריו, מנסה להבין מה היה לו לחפש בחדר שלנו. כשאני מסתכלת לתוך החדר ורואה את אדי מתלבשת מהר כאילו והיא נתפסה על חם, אני מבינה מה היה לטסל לחפש אצלנו בחדר, ולמה החיוך שלו היה כזה ענק. אדי שמסיימת להתלבש מסתכלת עלי במבט כועס, אני מתחילה לחשוב שזה המבט הטבעי שלה.

"מה?" היא מסתכלת עלי. "אל תסתכלי עלי ככה." היא אומרת לי ואני באמת לא מצליחה להגיד איזה הבעה הייתה לי על הפנים אחרי שקישרתי בין הדברים.

"איך ככה?" אני שואלת למרות שאני חושבת שאולי בכל זאת עדיף פשוט להתעלם מהצרה הזאת אדי.

"כאילו אני זונה." אני קופאת במקום. הדבר הבא שאני רוצה להגיד זה 'למה כאילו? את לא באמת זונה?' אבל לפני שאני באה להגיד את הדברים האלה הפה שלי עוצר את עצמו. אני מבינה משהו שלא הבנתי קודם, אני מבינה מה אדי עושה פה במוסד הזה. אין ספק שאדי הייתה זונה בעבר ובגלל זה היא פה. עוד מהמפגש הראשון איתה עקצתי אותה ואמרתי לה שהיא בטח נמצאת כאן על זנות, אבל עכשיו זה ברור. בגלל זה היא פירשה את המבט שלי ככה. היא מכירה את המבט הזה. זה די כמו שאני מכירה את המבט של 'איזה הומלסית גנבת', היא מכירה מבט אחר, מבט שפירושו 'הינה עוד זונה זולה'. אני בוחרת לא לעקוץ אותה, אם כמה שהפיתוי הוא גדול ואם כמה שכנראה מגיע לנחשה הזאת איזה עקיצה שתנער אותה.

אני מסתכלת בחדר, מחפשת מקום שאני יוכל לשמור על תיבת הנגינה שלי. אני לא מרגישה שיש מקום שהוא שייך לי. אפילו המיטה או הארון שנתנו לי מרגיש לי זר ולא שלי. בסוף אני בוחרת לשים אותה מתחת למיטה.

"מה יש לך שם?" אדי שואלת אותי.

"מתנה מחבר." אני אומרת תוך כדי שאני מניחה את תיבת הנגינה מתחת למיטה.

"פששש.. יפה. יש לך חברים מסתבר." היא אומרת לי ואני מתחילה להתחרט שלא עקצתי אותה קודם. אני לוקחת את מברשת ומשחת השיניים שלי ויוצאת מהחדר. להיות בחדר ורק בנוכחות אדי זה יותר מידי בשבילי, יותר מידי בשבילי על הבוקר בכלל, וביום הזה על הבוקר בפרט. אני ממהרת לצחצח שיניים ולהתקלח, אני מרגישה עוד מטונפת מאתמול. מטונפת מהבית של טריסטראם, מטונפת מהמפגש עם אשתו נאדין, מטונפת מקלף המוות. הרגשתי שאני פשוט חייבת מקלחת, אולי ככה אני יצליח לשטוף מעצמי חלק מהמחשבות האלה שכל הזמן קפצו לי לראש. אולי זרם המים יצליח לסחוף איתי לביב את המחשבות האלו. עדיין לא הצלחתי להבין מה קרה עם טריסטראם. איך זה הגיוני שבן אדם ימות בכזאת פתאומיות. איך זה הגיוני שבן אדם כזה, אחרי שהוא מת צץ אצלי בחדר ואומר לשותפה שלי שהוא השאיר לי משהו תחת הדלפק. אני יוצאת מהמקלחת ומחליפה לבגדים שקיבלתי כאן מהמוסד. לא התחשק לי שום זכר לבגדים המקוריים שלי, שום זכר לאתמול בערב. אחרי שלבשתי בגדים שהם מהמוסד הרגשתי כמו זרה לעצמי. כרגע, אני בחורה בשם שיילר, לשיילר אין אף אחד בעולם מלבד שותפה לחדר שהיא קצת פסיכית ובחור נחמד שכל הזמן מחייך. היא לובשת בגדים אחרים, אוכלת דברים אחרים. אין שום זכר לעצמי. אני לא מצליחה להגיד אם אני מעדיפה שהדברים יהיו כך או שזה רק מכביד עלי. אני מכניסה את מראת הכיס שלי לכיס המכנסיים, ושמה את הסיכה של טיטו בשיער שתתפוס לי את הפוני. בעזרת הדברים האלה אני משאירה טיפת זכר לאני המקורית.

אני יורדת לכיוון החדר אוכל ואני שמחה לראות שם את רוטינה נלסן ובוטן שיושבים ואוכלים. אני ממלאה מהר מלא אוכל לצלחת שלי ומתיישבת איתם.

"שיילר, רוצה לספר לנו מה היה אתמול בלילה?" בוטן שואל ואדי מצטרפת לשולחן. למרבה ההפתעה אדי מתיישבת על ידי.

"באמת מה היה אתמול בלילה? באמת לא ראינו אותך." אומרת אדי ושמה מלא מלח על החביתה שלה.

"היא ישנה עם רולי." בוטן אומר בטון רכילותי שמעביר בי תחושת גועל. אדי מסתכלת עלי במבט נוקב ועצבני, כאילו ועצבנתי אותה.

"מה הבעיה במיטה שלך?? או יותר נכון במיטה של ליז? עד עכשיו לא היה לך בעיה לישון בה." היא אומרת בעצביים.

"אני לא חייבת לכם שום הסברים." אני אומרת בסוף וממשיכה לאכול. ממש אין לי כוח לחקירות המעצבנות שלהם על הבוקר. בוטן תמיד היה רכלן, את זה עוד הבנתי אחרי שהוא חיטט לרולי בנייד ורץ להראות לאדי מה הוא מצא. ואדי, היא בטוחה שהיא סוכנת בלשית בFBI שכבר אין לי סבלנות לשאלות שלה. אדי מגלגלת עיניים. אני מנסה להמשיך לאכול ולהתעלם מאי הנוחות שהצטברה בשולחן אבל אני לא מצליחה לסיים את האוכל. יש מבט שנוקב בי. אני מרגישה את זה בכל הגוף שלי, אני מסתכלת סביבי לראות מי מסתכל בי. אני בטוחה שמישהו נוקב בי מבט. אחרי שהסתכלתי מכל צדדי אני מבינה שמי שנקב בי מבט זאת רוטינה שיושבת ממולי. היא לא הוציאה מילה כל הארוחה ואני מזהה לפי הצלחת שלה שהיא גם לא אכלה. הידיים שלה משולבות והמבט שלה שמופנה עלי עצבני ומפחיד.

"מה?" אני שואלת אותה בלי קול ומבלי שאחרים בשולחן  יבחינו. ההבעה שלה לא משתנה והיא עדיין מסתכלת בי עצבנית.

"שיילר!" אני מסתכלת לכיוון הקול שקורא לי ורואה את לונה מתקרבת לעברי. "את בטח תשמחי לשמוע שיש מועד ב' למבחן בגיאומטריה." מצחיק אותי שלונה בטוחה שאני אשמח לשמוע שיש מועד ב' בגיאומטריה. איזה כיף! עוד פעם ללמוד! עוד פעם הלחץ של לפני המבחן! יאי!

"האמת.. קיוויתי שישכחו לי מזה ויניחו לי." אני אומרת לה.

"את חייבת לגשת, אני זוכרת שתרגלנו וידעת לענות מצוין על התרגילים והמבחן האחרון היה ברמה ממש קלה! את תעברי את זה בלי בעיה!" היא אומרת בחיוך.

"כמה קיבלת במבחן? את כבר יודעת?" אני שואלת אותה.

" 92. אני יעזור לך ללמוד אם תרצי." היא עונה.

"ואו לונה, כל הכבוד!" נלסן אומר ובוטן שקם בדיוק לפנות את המגש שלו טופח לה על השכם."

"אה.. תודה.." היא אומרת במבוכה. "בקיצור, מה את אומרת??" היא מסתכלת עלי מחכה לתגובה נלהבת.

"אני מניחה שאם אואן עדיין המלווה שלי אחרי כל מה שקרה, הוא גם ככה יעלה את זה מעצמו ולא תהייה לי ברירה." אני עונה לה.

"מה קרה עם אואן?" לונה שואלת וכל היושבים בשולחן מסתכלים עלי בעיניים סקרניות. אני לא רגילה לענייני הרכילות. תמיד ראיתי את הרכילות בעיצומה אצל בארבל במספרה. כולם היו מדברים על שאר הלקוחות, על הבגדים שלבשו, אם מי הם יצאו, במי הם בגדו. בחיים לא הרגשתי את הרכילות כל כך מקרוב, שהיא נוגעת בי. מה שיוצר אצלי בעיקר חוסר נוחות.

"שום דבר." אני עונה וקמה מהשולחן לפני שאני אמשיך להתנסח בצורה כזאת שתיתן פתח לעוד שאלות שאני ארגיש לא בנוח לענות עליהם. אני מתקדמת לכיוון הכיור כדי לפנות את המגש, אל אני עדיין מרגישה את המבט של רוטינה בכל הגוף שלי, אני מסתובבת אליה ורואה שהיא עדיין שלובת ידיים ושולחת בי מבט נוקב וכועס. אני חוזרת חזרה לשולחן ונעמדת על ידה.

"רוטינה, את סיימת לאכול?" אני שואלת אותה.

"לא." היא אומרת וממשיכה לשבת במקום עם ידיים שלובות. לא נראה שיש לה עוד כוונה להמשיך לאכול. או יותר נכון להתחיל לאכול.. לא נראה שהיא נגעה במלפפון והחסה שהיא שמה בצלחת.

"נו באמת." אני אומרת ותופסת לה את המגש, היא קמה בעצביים ומתחילה ללכת אחרי. אני מפנה לה את המגש ויוצאת מחדר האוכל, רוטינה הולכת אחריי בצעדים קצרים ועצבניים.

"אני לא סיימתי!" היא צועקת אחריי ואני מתחילה לעלות במדרגות לכיוון החדר, היא ממשיכה ללכת אחרי. "שיילר! אמרתי לך שלא סיימתי את האוכל!" היא ממשיכה לעלות במדרגות בעקבותיי.

"אם תרצי, אני אישית אחתוך לך מלפפון ואלקט לך חסה." אני אומרת לה ופותחת את הדלת של החדר ומסמנת לה להיכנס, היא נכנסת ונעמדת בכניסה עצבנית ועדיין שלובת ידיים.

"זה כל כך גס רוח!" היא אומרת.

"מה הסיפור רוטינה? למה את כועסת?" אני שואלת אותה והמבט העצבני שלה מזכיר לי ילדה קטנה שלא קונים לה את הסוכרייה שהיא רצתה בסופר.

"אני חושבת שאת חייבת לי התנצלות." היא אומרת אחרי חצי דקה של שקט.

"אוקי. סליחה שפיניתי לך את המגש." אני אומרת בחוסר סבלנות.

"לא על זה שיילר! על אתמול!" אתמול? אני מנסה להיזכר מה היה אתמול. מתי נתקלתי ברוטינה פעם אחרונה.

"מה היה אתמול?" אני שואלת. נראה שהשאלה מעצבנת אותה רק יותר.

"אתמול את נסעת למרכז העיר עם רולי, וכששאלתי אותך אם תחזרי, את לא ענית לי." היא אומרת. אתמול כשהיא שאלה אותי את השאלה, היה לי קשה להגיד לה בוודאות שאחזור. היה לי קשה לחשוב שאם אני פוגשת בטיטו אני עוזבת אותו בשנית וחוזרת למוסד.

"חשבתי שאני חשובה לך." היא ממשיכה.

"רוטינה, בטח שאת חשובה לי." אני אומרת לה ומתקרבת אליה.

"וכשקמתי הבוקר, המיטה שלך הייתה ריקה. הייתי בטוחה שברחת ושלא תחזרי יותר." הרגשתי רע שראיתי כמה זה השפיע על רוטינה, אולי הייתי צריכה להראות נוכחות עוד אתמול בלילה, אבל הייתי כל כך עסוקה בעצמי ובכל העניין עם טריסטראם שלא חשבתי על זה אפילו. הלכתי לישון אצל הבנים עם רולי והשארתי את המיטה שלי/של ליז ריקה. אולי זה באמת לא היה הוגן כלפיי רוטינה.

"אוקי, את צודקת. זה היה לא בסדר." המבט הנוקב טיפה מתרכך. "הייתי צריכה לעבור בחדר לפחות."

"נכון." היא אומרת והיא מפרידה את הידיים השלובות שלה.

"אבל אני פה עכשיו." אני אומרת בטון מפייס. "ויש לי משהו להראות לך." אני מתקדמת לכיוון המיטה שלי ורוטינה הולכת אחרי.

"זה מה שהחבר שלך השאיר לך מתחת לדלפק?" רוטינה אומרת בהתרגשות ואני מהנהנת.

"את תאהבי את זה." אני מוציאה את תיבת הנגינה ממתחת למיטה ומושיטה לה את זה. מתאים לרוטינה לאהוב את תיבת הנגינה, המוזיקה שלה, והבלרינה שבתיבה כל כך עדינה, כל כך שברירית. בדיוק כמו רוטינה.

"זה יפהפה" היא אומרת ומסתכלת בעיניים נוצצות על התיבה, אני לוקחת לה לרגע את התיבה ומפעילה אותה. רוטינה בוהה בבלרינה שמסתובבת, מתהפנטת מהסיבובים שלה.

"הוא אמר עוד משהו?" אני שואלת את רוטינה המהופנטת.

"מי?" היא שואלת וממשיכה להסתכל על הבלרינה.

"מי שהיה פה. שאמר לך למסור לי שהוא השאיר לי משהו מתחת לדלפק."

"אה. לא הוא לא אמר עוד משהו." היא אומרת ומושיטה לי חזרה את התיבה. "אני הולכת לאיומי ונור קצת. אני אחזור אחר כך."

"תהנו." אני אומרת בחיוך.

"נור שאל עליך." רוטינה אומרת לי בחיוך. "הוא נורא אוהב אותך. מאז שתיקנת לו את העפיפון כנראה." אני מרגישה שהפנים שלי מחייכות. המוח לא שלח שום פקודה לחייך, אבל מה שרוטינה אמרה עכשיו גרם לי לחייך גם בלי פקודה מהמוח. נור מקסים. הייתי שמחה להיות אחראית עליו.

"למה שלא תצטרפי לפרוייקט הזה שיילר? תקבלי חסות על ילד או ילדה. זה ממש מספק." רוטינה אומרת.

"כן, האמת שחשבתי על זה. אולי באמת." אני אומרת וכבר מתכננת איך לגנוב לה את נור. רוטינה פונה ללכת מהחדר ואני מוציאה את מראת הכיס שלי, בודקת שהסיכה שטיטו הביא לי עושה את עבודתה. בזמן שאני מסדרת את הפוני מחדש מול מראת הכיס שלי אני שומעת מישהו נעמד בכניסה לחדר.

"למה את לא עונה בנייד?" אני מסתובבת ורואה את אואן נשען על דלת הכניסה. פתאום הוא נראה לי גבוה יותר ממה שזכרתי אותו.

"הנייד? כנראה ששכחתי אותו בחדר של רולי." אני עונה והוא נכנס לחדר.

"את ורולי חברים טובים הא?" הוא שואל אותי ומתקרב אלי.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני אומרת ומקווה שהשאלה תעצור את אואן במקום והוא יפסיק להתקרב אלי.

"כן." הוא באמת נעצר. "אבל אני לא מבטיח לענות."

"השעון שהיה על היד של רולי אתמול.. אני ראיתי אותו עליך. אתה הבאת לו את השעון שלך?" אואן מגחך ומוציא ספר גיאומטריה.

"בטח שמעת על המועד ב' בגיאומטריה." הוא אומר ומתעלם באופן בוטה מהשאלה שלי.

"כן." אני אומרת בייאוש, מבינה שיחסי קרבה ואהבה לא יהיו מעולם ביני לבין המלווה שלי.

"אם ככה, זה שבוע הבא. אולי זה דווקא יצא לנו לטובה שהברזת ממועד א', ככה יהיה לנו יותר זמן להכין אותך."

"איזה כיף. עוד תרגילים." אני אומרת ואואן מחייך. חבל שהוא לא מרבה לחייך הוא פחות מפחיד אותי ככה. לא שהוא מפחיד אותי.

במשך שעה, פתרנו תרגילים ביחד, אואן לימד אותי טריקים לזכור נימוקים והשעה עברה יחסית מהר לשעות אחרות שהיו בחברתו.

"טוב. תרגיל אחרון להיום. מבטיח." הוא אומר אחרי שהוא רואה שאני עייפה ומיואשת.

"בסדר." אני אומרת ושמחה לסיים עם זה. הוא מסמן לי עם היד שלו בחוברת על התרגיל. אני מסתכלת על החתכים ביד שלו, הפעם הם פחות עמוקים. בכל זאת עבר שבוע מאז שהבחנתי בהם בפעם הראשונה. אני מסתכלת אליו.

"אואן."

"כן שיילר?" הוא שואל ומסתכל עלי.

"מאיפה החתכים ביד שלך?" אני שואלת למרות שאני לא באמת מאמינה שאואן יענה לי על זה. כמו שעד עכשיו הוא הוכיח שאין לו רצון לענות לי על השאלות שלי.

"שיילר, בואי נעשה הסכם, מוכנה?" הוא עובר להתיישב ממולי. "אני אשאל אותך עכשיו שאלה, אם את תעני לי על השאלה ותעני בכנות, אני מבטיח לענות על כל שאלה שלך. מקובל?" הוא שואל ואני מריצה בראש שלי איזה מין שאלות יכול לשאול אותי אואן שאני לא אצליח לענות לו עליהם בכנות. בכל מקרה אין לי יותר מידי מה להפסיד מההסכם ויש לי המון מה לשאול את אואן. מאיפה החתכים ביד, לגבי השעון שהגיע לרולי, מה אואן חיפש מתחת למיטה של ליז, כמה זוגות נעליים יש לו למען השם. המון שאלות שרציתי לדעת עליהם תשובות.

"מקובל." אני אומרת ומחייכת אליו. קשה לי להאמין שהוא יצליח להכשיל אותי.

"אוקי. מי זה טאי?" כשהוא אומר את השם טאי, צמרמורת עוברת בכל הגוף שלי.

"מה.. מאיפה אתה יודע?" המשפט הזה יוצא לי מהפה בצורה הססנית ובגמגום. אואן מחייך אלי ומסמן לי על מראת הכיס שלי שהנחתי לידי. על מראת הכיס חרוט השם טאי. אני נאנחת ומסתכלת עליו. אני לא רוצה לענות לו על השאלה. זה לחשוף את עצמי יותר מידי. לספר לו על טאי ומאיפה המראה. אני מרגישה שזה גדול עלי.

"בסדר. ניצחת." אני אומרת ומכניסה את מראת הכיס שלי לכיס המכנסיים.

"זאת לא הייתה תחרות." הוא אומר באופן מעצבן במיוחד.

"טוב, יש מצב אתה מוותר ל על התרגיל האחרון?" אני שואלת וכבר סוגרת את הספר, שיהיה לו יותר קשה להתעקש.

"בסדר. אבל כשניפגש במשך השבוע את מבטיחה לעשות את כל התרגילים שאני מביא לך?"

"אם זה יהיה בכמויות כאלה שאין לי זמן לישון או להתקלח אז לא."

"גם ככה אין לך יותר מידי מה לעשות פה. את תהיי בסדר." הוא אומר בצורה כל כך מתנשאת שאני קמה מהמקום ומכניסה את הספר בהפגנתיות לתיק שלי שאירגן עבורי זאנדר.

"גם לך אני מאמינה שיש הרבה זמן פנוי, אתה בא לפה די הרבה, אתם לא לומדים קשה מידי בבית הספר שלכם הא?" אני אומרת בעצביים.

"אני בא לפה הרבה כי אכפת לי." הוא אומר ומסתכל עלי במבט שקשה לי לפרש, אבל אולי קצת פגוע. "לא חסרים לי דברים על הראש." מה שהוא אומר מרתיח אותי. קשה לי להאמין שלטחון כזה אכפת. כולם פועלים מאינטרסים, בעיקר אנשים עם רולקס וג'ינסים ב-200 יורו.

"ואו. ממש מסכן. איזה מין דברים יהיו לאחד כמוך על הראש?! איזה נעל תתאים לחולצה החדשה שלך?! לאיזה מסיבה ללכת מחר!? אולי רבת עם החברה שלך?! איך תעמוד בכל הדברים האלה שנפלו ככה על הראש שלך!?" אני שואלת בכעס.

"נו באמת שיילר, את חושבת שהכול סביב כסף? שאם יש לי כסף אז הכול טוב? מה זאת החשיבה השטחית הזאת?" הוא עונה לי בקור רוח. מה שגורם לי קצת להעריך אותו שהוא לא יוצא עלי. אולי באמת קצת הגזמתי.. ואולי הגיע הזמן שהוא ייצא עלי.

"ואין לי חברה." הוא מסתכל עלי, המבט שלו פחות קר מבדרך כלל. "את יודעת מה המטרה החדשה שלי?" הוא שואל אותי.

"מה?"

"שתרגישי מספיק בנוח לספר לי מי זה טאי." הוא אומר ומחייך אלי חצי חיוך.

"לא המבחן בגיאומטריה?" אני שואלת והוא צוחק.

"אל תדאגי. במבחן את תצליחי. עלי." אואן אוסף את הדברים שלו ומתקדם לכיוון הדלת.

"רוצה טיפ?"  אני עוצרת אותו שנייה לפני שהוא יוצא מהחדר

"טיפ? למה?" הוא מסתכל עלי לא מבין.

"איך לגרום לי להרגיש מספיק בנוח." אני אומרת והוא מחייך.

"איך?"

"תתחיל לבוא עם אותו זוג נעליים כל פעם." אני אומרת ואואן מסתכל על הנעליים שלו. הוא מסתכל שוב עלי במבט קריר.

"סגור." הוא אומר ויוצא מהחדר. אני מתחילה להעריך אותו יותר. אני מנסה לחשוב למה אני כל כך בטוחה שקיים אינטרס שבגללו אואן מתעקש לעזור לי. כנראה בגלל שרולי טען שאואן חמור. אני מתה לדעת מה קרה בניהם. מתה להבין מאיפה המתיחות בין השניים האלה. זה בטוח בגלל ליז. אולי באסמס שהיא כתבה לרולי 'זה אתה' היא בחרה ברולי מבין שניהם? כל המחשבות וההסקות האלה עם עצמי גורמות לי להרגיש כאילו אני אחת הלקוחות מהמספרה של בארבל. פתאום מעניין גם אותי חיים של אנשים אחרים. התחושה הזאת גורמת לי לגועל וכעס על עצמי. אני חייבת משהו שיעסיק את המחשבות שלי, אני דופקת בחדר של הבנים וטסל פותח לי את הדלת.

"היי יפה, תיכנסי." הוא אומר ונשכב על הרצפה ומתחיל להרים משקולות.

"רק אתה פה?" אני שואלת אותו.

"כן. באת לרולי?" הוא שואל אותי תוך כדי שהוא מרים את המשקולות.

"באתי שיעסיקו אותי."

"בשמחה." הוא אומר ומניח את המשקולות בצד, הוא מחייך אלי ומתיישר.

"תמחק את החיוך. ותמשיך להרים את המשקולות שלך." אני אומרת לו.

"אז מה יפה, איך אמרת שקוראים לך?" הוא נשכב חזרה על הגב.

"שיילר, תגיד? ראית פה נייד במקרה?" הוא מסמן לי שלא וממשיך להרים את המשקולות. אני הולכת למיטה של רולי ומזיזה את השמיכה, אבל עדיין לא מוצאת את הנייד. אני באה לפתוח את המגירה שבשידה שלו, אבל באותו הרגע שהיד שלי תופסת בידית של המגירה, יד אחרת תופסת אותי. אני מסתכלת ורואה את רולי שמשחרר לי את היד.

"מה קורה?" הוא שואל אותי. מתעלם מהעובדה שהוא תכף תלש לי את היד כי באתי לפתוח את המגירה שלו.

"הבהלת אותי. מתי נכנסת? מה זה היה?" אני שואלת ומסתכלת עליו לא מבינה.

"מה את מחפשת?" הוא שואל אותי.

"את הנייד שלי. נראלי ששכחתי אותו פה הבוקר." אני אומרת לו.

"טוב, זה לא במגירה פה בכל אופן." רולי מתכופף ומציץ מתחת למיטה, "הינה זה." הוא שולף את הנייד שלי ומושיט לי אותו. 

"תודה." אני אומרת לו ומסתכלת עליו עדיין תוהה מה היה הקטע עם השידה.

"בפעם הבאה אל תגעי לי בדברים." הוא אומר בקרירות שלא מתיישבת עליו. אני לא מצליחה להגיב, אני יוצאת מהחדר עצבנית ופגועה. מה קרה לו שהוא התהפך ככה? הוא בטח חשב שבאתי לחטט לו בדברים. וגם אם כן? רק בן אדם שיש משהו שהוא מחביא לא יאהב שנוגעים לו בדברים. מה שבטוח, רולי התנהג בצורה משונה, אני לא מכירה אותו ככה. מה שכן, רולי החמים והנעים שאני מכירה מתקרר, בעוד אואן הקר והאדיש שאני מכירה מתחמם. מה קורה פה?

 

***

עד לכאן הפרק (: 

כמו תמיד מוזמנים לכתוב מה דעתכם על הפרק!

למישהו יש השערה מי זה/זאת טאי? אשמח לשמוע מכם! 

3> 3> 3> 

 



נכתב על ידי Shyler , 11/8/2015 21:29  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק שישי:


 

זה שאואן נעול עכשיו בחדר משחק מצוין בשבילי. זאת בהחלט הזדמנות טובה להגיד לו שלא נבחנתי. ככה אני גם לא צריכה לחשוש לחיי או לפחד לקפוא למוות.

"כן בקשר לזה.." זה אפילו יותר פשוט ממה שחשבתי שזה יהיה, "לא בדיוק נבחנתי.." במשך כמה שניות אין תגובה מצידו של אואן. אני לא אפתח כמובן.. גם אם הוא חטף התקף או משהו כזה.. שלומי חשוב יותר עכשיו.

"שיילר." אחרי כמה שניות של שתיקה הוא סוף סוף מגיב. "את עשית מה!?" הוא דופק כמה פעמים על הדלת בעצביים. אלוהים איזה עצבני.

"טכנית, לא עשיתי.." העובדה שחוצצת בנינו דלת ואני לא כנועה למבט המקפיא שלו, עוזרת לי להגיב בעוקצנות כמו שרציתי כבר הרבה זמן.

"שיילר!!" הוא ממשיך לדפוק על הדלת בעצבנות, טוב אני מבינה אותו. אני באמת אולי קצת מעצבנת.

"אני מצטערת! אני התעצבנתי שלא הגעת ו. ו.." אני מנסה להסביר את עצמי

"כן, פשוט הייתי עסוק. בלהינעל פה!! אז סליחה אם לא הגעתי!"  ושוב מזל שיש פה דלת. "ותפתחי לי כבר!!" הוא משחק עם הידית. מה הוא חושב לעצמו? שעכשיו זה יפתח?

"אוקי. אני אפתח לך.." 

"יופי."

"אבל רק אחרי שתירגע." אולי כדאי שאני אחזור לראות את סרט ההמשך ההוא עם רולי? כשהוא הסתיים אני אחזור לשחרר את אואן. זה ייקח שעה וחצי גג, עד אז הוא בטוח ירגע.

"נרגעת?" אני שואלת אחרי כמה דקות שהוא לא מגיב. אני מקווה שהוא לא פגע בעצמו או משהו.. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו פוגע בעצמו בגללי.. טיטו פעם פגע בעצמו אחרי שהוא עיצבן אותי וחש רע עם עצמו. הוא לקח סכין ואיים לחתוך את כף היד שלו אם אני לא אסלח לו. כמובן שלא סלחתי לו. הוא חתך את כף היד שלו. אחרי זה אני הרגשתי רע עם עצמי. טיטו הזה באמת מאוד מניפולטיבי.

"כן." הוא עונה ואני מחזירה חזרה למנעול את הסיכה ופותחת את הדלת בזהירות ובחשדנות. הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות ואם הייתי יכולה לזוז הייתי בורחת. אבל אני שבויה של המבט שלו. בתנועה חדה הוא תופס אותי ומצמיד אותי לקיר שהזרוע שלו מסביב לגרון שלי. הוא חזק יחסית לטחון. אני מנסה להשתחרר ולא מצליחה ואני די בטוחה שזה לא בגלל האחיזה שלו, אלא יותר בגלל המבט שלו.

"אמרתי לך שאני אראה אותך לפני המבחן!! אני אמרתי לך!!" אני לא מצליחה להגיב.

"ממילא הייתי נכשלת." בסופו של דבר זה מה שאני מצליחה להגיד.

"לא את לא!!" הוא כבר ממש צועק עכשיו. "מתחיל להימאס מחוסר ההערכה העצמית המזדיין שלך!" הוא מחזק את האחיזה ומתחיל לכאוב לי. "ומה את חושבת!? שבאמת יכשילו אותי אם את מטומטמת ולא הצלחת לעבור מבחן בגיאומטריה?! רק רציתי להראות לך שאת מסוגלת להצליח לעבור את המבחן הזה!!" בבת אחת הוא משחרר את האחיזה שלו בי ואני מועדת קדימה. אני יודעת שאני אמורה להרגיש יותר טוב אחרי הדברים שאואן אמר, הוא לא ייכשל בגלל שלא ניגשתי למבחן, אבל אני מרגישה רק רע יותר.

"את צודקת שיילר! את באמת מטומטמת!" הוא אומר וטורק את הדלת. הוא בטח שונא אותה את הדלת הזאת. רק אחרי שהדלת נטרקת אני משתחררת מהקיפאון ההוא. אני מרגישה נורא, לאואן באמת היו כוונות טובות. אני שנאתי אותו על ריק, אני שפטתי אותו בצורה מעוותת. יכול להיות שזה בגלל מה שרולי אמר לי עליו או אולי בגלל הנעליים שלו, אבל שפטתי אותו לא נכון. אני מגעילה את עצמי עכשיו.

אני פותחת את הדלת ורצה במדרגות לכיוון היציאה כדי להספיק להשיג אותו. אבל הוא לא בשום מקום ואני לא רואה אותו. אני לא מצליחה להבין איך לא הצלחתי להשיג אותו זה נראה לי הזוי שהוא כבר הספיק לצאת מהמוסד. אני עולה חזרה למגורים ובאה להיכנס לחדר של רולי ושאר הבנים, הדלת נפתחת ואואן יוצא מהחדר תוך כדי שהוא כמעט ונתקע בי. כנראה שהוא פנה מהחדר שלנו לחדר של הבנים, זה מסביר את זה שלא מצאתי אותו, אבל זה לא מסביר מה היה לו לעשות שם.

"אני מצטערת." אני אומרת לו בקול שיוצא להפתעתי מאוד בכייני ולא כמו שהתכוונתי. 

"גם אני." אני מנסה להבין על מה יש לו להצטער ולא מצליחה."את לא מטומטמת. טוב?"

"טוב." אני עונה והוא נותן לי נשיקה בלחי.  אני יכולה להישבע שהשפתיים שלו היו קפואות.

הוא הולך משם ומשאיר אותי לעמוד במקום. רולי נעמד מולי והחום שיש בו ממיס את כל תחושת הקיפאון שנשאר לי מאואן. כמה הם שונים.

"התפייסתם."

"אני מקווה." אני עונה לו למרות שהוא לא שאל כלום. אני מנסה להבין מה אואן עשה אצל רולי בחדר. מעניין על מה הם שוחחו. אני משערת שעל ליז.

"לא ידעתי שאתם מדברים." אני אומרת לו בניסיון להוציא ממנו משהו.

"אנחנו לא." הוא עונה לי חסר חיוך.

"טוב, אתה רוצה לראות את סרט ההמשך?" אני שואלת בצורה מתלהבת.

"אין לי חשק.." הוא אומר ונכנס לחדר, אני נכנסת אחריו ומסתכלת עליו.

"קרה משהו?" אני שואלת בניסיון להבין איך הוא נהייה מצוברח בשנייה. זה בטוח בגלל אואן, אולי הוא הצליח להקפיא גם אותו.

"למה שמעתי צעקות מהחדר שלכן קודם?" הוא מתעלם מהשאלה שלי.

"אדי נעלה את אואן אצלנו בחדר." אני אומרת ורולי מתחיל להתגלגל מצחוק. הצחוק שלו מצחיק אותי ואני מצטרפת אליו. אנחנו צוחקים במשך כמה זמן, בזמן שאנחנו צוחקים נכנס השותף הרביעי של הבנים ואני שמה לב שהוא נכנס לחדר רק עם מגבת. הוא ממש גבוה.

"על מה צוחקים?" הוא שואל באדישות כשהוא ניגש לארון ומחפש מה ללבוש.

"אדי נעלה את המלווה של שיילר בחדר שלהן." רולי עונה לו והוא מחייך.

"היא מטומטמת. היא פה בטעות. היא צריכה להיות במוסד לאוטיסטים." הוא עונה ולובש חולצה. "ומי זאת?" הוא מחייך אלי חיוך שאני מפרשת כפלרטטני. אני לא ממהרת לפרש חיוכים של בנים ככה בדרך כלל, אבל התחושה שעוברת בי כשהוא מחייך אלי ככה זאת תחושה שגורמת לי למבוכה וחוסר נוחות.

"שיילר. היא חדשה אצלנו." רולי מציד אותי מחייך.

"היי שיילר. אני טסל." הוא מושיט לי את היד שלו. אני לוחצת לו את היד מהוססת, נראה שזה משעשע אותו. בפתאומיות טסל מוריד את המגבת. אלוהים ישמור. למה הוא מוריד את המגבת!? אני עומדת כאן! רולי מכסה לי את העיניים ומתגלגל מצחוק. כן רולי אני שמחה שזה משעשע אותך. אני חייבת לציין שלכף היד של רולי יש ריח טוב.. טוב אני לא חייבת לציין את זה. אבל יש לה ריח טוב. כשאני מעיפה לרולי את היד מהפנים שלי, טסל כבר לבוש.

"לא הייתי צריכה לראות את זה." אני אומרת לטסל בכעס והוא מסתובב אליי מחייך.

"בטח שהיית. הרעיון היה שתראי." הוא אומר וטופח לי על הלחי.  אני עומדת המומה לא יודעת איך להגיב. מה שכן אני יכולה להירגע. כי לרגע חשבתי שהמקום הזה הוא סתם בית משוגעים..  עכשיו אני יכולה להיות בטוחה שהגעתי למוסד לעבריינים. אם טסל הזה לא עבריין... להוריד מגבת זה בהחלט פלילי. אני מפנה מבט לרולי שצוחק.

"אל תסתכלי עלי ככה!" רולי אומר. "גם אני הוטרדתי!" וואלה.

אחרי כמה דקות של שיחה עם רולי וטסל שלא הפסיקו להצחיק אותי, אני לא מבינה מה רצו מטסל רוטינה נלסן ובוטן באותו ערב כשהוא הוזכר. כולם היו נראים כל כך מתוחים והרגישו לא בנוח. טסל די.. נחמד. יחסית לאחד שהתפשט מולי כמובן. טסל נפרד מאיתנו אחרי כמה זמן ויוצא מהחדר. נראה שהמצב רוח והחיוך חזרו לרולי כי הוא מציע לי לראות את סרט ההמשך. אנחנו הולכים נרגשים לראות את הסרט. אני חייבת להגיד שהוא הרבה פחות טוב מהראשון. אני לא רוצה להישמע שטחית כמובן.. אבל הבלונדיני החתיך שהשתתף בסרט הראשון כבר מת אז העניין שלי בסרט בהחלט ירד. אני שומעת צליל אסמס וממהרת להוציא את הפלאפון שלי. רגע? למה אני ממהרת בכלל? הרי מי כבר יכול לסמס לי חוץ מאואן? אולי בגלל זה אני ממהרת.. אני מסתכלת על הצג ורואה שאין שום דואר נכנס.

"הי שיילר, למה שלא תבואי איתי ועם טריין למרכז העיר היום?" רולי שואל כשהוא מסתכל על צג הפלאפון שלו. נו ברור, האסמס נשלח לרולי.

"מי זאת טריין?"

"המלווה שלי." הוא עונה בחיוך. אני לא יכולה לסרב להצעה הזאת. מרכז העיר.. 'רנס' שלי. הסיכוי לפגוש את טיטו! אוי כמה שאני מתגעגעת לטיטו.

"ברצינות?" אני חייבת לוודא שלא מדובר באוזניים שלי שהתקלקלו או משהו..

"בטח! תבואי! ניסע לאכול איפשהו.. זאנדר מממן.." הוא אומר בחיוך זממני שמצחיק אותי.

"אמ. בטח! אם זה בסדר מצידה של טריין כמובן.." אני מנסה להפגין קור רוח בעוד כל מה שרץ לי בראש זה 'בבקשה שזה יהיה בסדר מצידה של טריין. בבקשה.'

"בטח שזה יהיה בסדר מצידה!" הוא אומר ואני נושמת לרווחה. רק המחשבה להסתובב במרכז העיר מרגיעה אותי. אני לא יכולה לשבת ולהמשיך לראות את הסרט המחורבן הזה! אני חייבת להוציא את כל האנרגיות שנכנסו בי פתאום, אני סוגרת את הנייד של רולי או של אחד הנלסנים ומתחילה לקפוץ על המיטה ולהוציא קולות שמחה. מרכז העיר!

"אם הייתי יודע שזה היה משמח אותך ככה הייתי מזמין אותך עוד קוד-" הוא לא מספיק לסיים את המשפט כי אני קופצת עליו בכזאת שמחה ועם כזאת תנופה שאני מרגישה איך הרגליים שלי מתנופפות באוויר.

"מתי הולכים?!" אני יורדת מרולי המסכן. בטח מעכתי אותו.. אולי כדאי שאני יתחיל לחשוב לפני שאני פועלת.. זה יכול לעזור לי בחיים.

"אני יגיד לה לבוא עכשיו אם את רוצה.." אני רוצה! אני רוצה!

"אה לא.. רק אם בא לך לצאת עכשיו.." תרצה רולי! תרצה!

"בטח, למה לא?" אוי כמה שבא לי לנשק אותך עכשיו רולי.. אבל הבטחתי לעצמי שאני קודם חושבת ואז פועלת. המחשבות אמרו לי לא. הגישה הזאת באמת לא רעה.. אני מתפשרת על נשיקה גדולה על הלחי.

"אני אלך להתארגן!" אני אומרת ויוצאת מהחדר מהר. אני נכנסת לחדר שלנו ורואה את רוטינה יושבת על המיטה שלה ונראית מאוד מפוחדת.

"רוטינה?.. הכול בסדר?" אני שואלת אותה והיא מהנהנת. טוב רוטינה תמיד מפוחדת ואני חייבת להתארגן לפני היציאה למרכז העיר!

"את הולכת לאנשהו?" היא שואלת אותי.

"אני הולכת עם רולי והמלווה שלו למרכז העיר!" אני לא מצליחה להסתיר את ההתלהבות שלי.

"עם טריין? באמת?" היא שואלת.

"כן!"

"יופי זה מעולה שיילר! ככה גם תוכלי לקחת את מה שהשאיר לך ההאיש ההוא. " אוי. לא שוב.

"מי זה האיש ההוא רוטינה?"

"איש זקן. נראה כמו סנטה קלאוס." הידיים שלי סומרות. איש זקן שנראה כמו סנטה קלאוס? טריסטראם. הדלפק בחנות שלו. ברור. רק לא ברור לי איך.. איך רוטינה מכירה אותו. הוא באמת היה פה?

"טריסטראם.." אני ממלמלת.

"את רואה שאת מכירה אותו!" היא מאושרת מעצמה. "תחפשי מתחת לדלפק! הוא השאיר לך שם משהו!"  אני מסתכלת עליה במשך כמה שניות. אני מתעשתת ומחליפה בגדים. אני מחליפה לבגדים המקוריים שלי, ככה הסיכוי שטיטו יזהה אותי אם הוא יראה אותי במקרה גבוה יותר. אני לוקחת את החולצה של טיטו איתי. אם אני אראה אותו אני יוכל להחזיר לו אותה.. את החולצה שלו. למרות שהיא מוכתמת בדם המחורבן שלי.. אבל לפחות אני אדע שהחולצה שלקחתי ממנו חזרה אליו.

"אוי שיילר. החולצה שלך מוכתמת." אה כן. השרוול עוד מוכתם תודות לרולי.

"לא נורא" אני אומרת וממהרת לצאת מהחדר. רוטינה הולכת אחריי.

"שיילר. את חוזרת נכון?" היא שואלת אותי. אני נעצרת במקום וכמוני גם המילים שבאות לצאת מהפה שלי. אני לא יכולה להבטיח לה שאני חוזרת. הרי אם אני רואה את טיטו גם אם אני ארצה לחזור לכאן אני לא יוכל לעזוב אותו. זה נכון שיש כאן אוכל נגיש ויהיה לי עצוב לעזוב את רוטינה ורולי. לחיות בלי טיטו בן המשפחה היחיד שלי זה קשה יותר. אם פעם חשבתי שאוכל זה יצר בסיסי, אני מתחילה להבין שבני משפחה וקרבה זה יצר בסיסי לא פחות.

"נו את באה?" רולי שואל ועוזר לי להתחמק מתשובה לרוטינה.

"כן." אני אומרת ויורדת אחריו במדרגות מנופפת לשלום לרוטינה. היא נראית כועסת. אמא.

אנחנו מגיעים לכניסה, איפה שכל הריח של האדמה מתרכז. שונאת את הכניסה. כל התמונות של האנשים הזקנים שנועצים בך מבטים.. בכניסה מחכה לנו טריין המלווה של רולי. היא ממש יפה, נראית כמו איומי החניכה של רוטינה רק גבוהה יותר, הרבה יותר, היא ממש גבוהה. היא מחבקת את רולי באהבה גדולה ואני פוחדת שהיא חונקת אותו. אחרי שהיא משחררת אותו היא פונה אלי.

"היי! שיילר נכון?"

"כן." אני מחייכת אליה את אחד מהחיוכים הכי גדולים שאני מצליחה להוציא. אני מוקירה לה תודה שהיא מוציאה אותי מהטירה הזאת ולוקחת אותי חזרה לבית שלי.

"חכו לי פה, אני אלך להביא לנו אישורי יציאה מזאנדר." היא אומרת ונכנסת לחדר שנמצא בכניסה שבחיים לא שמתי לב אליו. טוב גם בחיים לא הקדשתי זמן להתעניין בכניסה הזאת. אנחנו מתיישבים על הספות הקרועות שליד החדר ההוא.

"שיילר יכול להיות שאת קצת מתרגשת?" רולי שואל אותי. אני שמה לב שהרגל שלי לא מפסיקה לקפוץ במקום.

"אה.. לא מה פתאום." רולי מסתכל עליי במבט לא מאמין. שונאת להסתובב עם אנשים בעלי אינטליגנציה ריגשית ממוצעת ומעלה. אני כזאת שקופה שזה מפריע לחיות. אחרי כמה דקות טריין יוצאת מהחדר ההוא.

"אוקי! השגתי לנו אישורים! וזה לא היה קל.." היא מחייכת אלי. "נו!? למה אתם עוד יושבים?!" היא גוררת אותנו אחריה. כל ריח האדמה שהיה בתוך המוסד מתחלף לריח של דשא שכוסח עכשיו. משקיעים בגינון במוסד. אני לא מצליחה להבין למה. אנחנו הולכים לחנייה וטריין נעמדת ליד המכונית הכי יפה שעומדת בחנייה. בטח גם הכי יקרה.. היא נכנסת למושב של הנהג, רולי נכנס ומתיישב מקדימה ואני מאחורה. למכונית יש ריח של מכונית חדשה.

את מספר המכוניות שנסעתי בהם בחיים אפשר לספור על כף יד אחת, ובלי 2 אצבעות. טריין מתניעה ואנחנו מתחילים לנסוע. רולי והיא מתחילים לריב על תחנת הרדיו. שאני מציצה החוצה ורואה מבנה שנראה יוקרתי במיוחד, זה כנראה בית הספר של אואן ושאר הטחונים בעלי המזל עם הנעליים היפות. בחנייה של בית הספר הזה יש מלא מכוניות יפות כמו של טריין. מעניין אם גם לי יהיה מכונית יפה משלי יום אחד. בטח לא.. בטוח לא. אולי בעצם אם אואן או מישהו כזה היה מציע לי להתחתן. טוב אולי במקרה של אואן זה קצת אבוד. אנחנו מתקרבים למרכז העיר. זה ממש כמו תרפיה בשבילי, הריאות מתמלאות מחדש וכל שריר בגוף שלי משתחרר. לא ידעתי שהשרירים בגוף שלי היו תפוסים עד עכשיו.  אנחנו מבזבזים המון זמן יקר על מציאת חנייה. אני רוצה להציע את 'סיינט גרובין ג'ורג'' שם תמיד אפשר למצוא חנייה. המחשבה על המכונית של טריין בין שאר המכוניות שברחוב מצחיקה אותי. זה יראה מאוד מגוחך.. אז אני אפילו לא מציעה את זה. בסופו של דבר אנחנו מוצאים חנייה. אנחנו רק 2 תחנות מ'רנס' עכשיו. אני קצת מתביישת להציע ללכת ל'רנס', אני גם ככה מרגישה מעט נדחפת שאני מצטרפת אל רולי וטריין.

"למישהו יש העדפה איפה נאכל הערב?" רולי מושך בכתפיים ומסתכל עלי.

"שיילר בטח מכירה פה מקומות. היא גדלה פה." שניהם מסתכלים עלי.

"האמת שיש מקום נחמד לא רחוק מכאן.. יש שם פנקייקים מעולים."

"פנקייקס זה בדיוק מה שבא לי עכשיו!" טריין אומרת מאושרת. אני מתחילה להוביל אותם לכיוון 'רנס' שם נמצאת אותה מסעדה שדיברתי עליה. אז פעלתי לפי אינטרסים אישיים.. אבל זה לא כאילו הם יסבלו במסעדה ההיא, אני באמת אוהבת את המקום הזה. כל פעם שאני, טיטו או אותו אחד זקן, חגגנו משהו היינו תמיד הולכים לשם במיוחד. זה היה המקום שלנו ליציאות "משפחתיות", גם בעל המקום והבוגד היו חברים אז הוא דאג לנו להנחות. אחרי הליכה של 10 דקות אנחנו מגיעים למסעדה. לאחר ויכוח בין טריין ורולי אם לשבת בתוך המסעדה או מחוץ לה, הוחלט לשבת בחוץ.

"מצטערת רולי.." אני אומרת אחרי שאני מצודדת בטריין ואנחנו מתיישבים בחוץ. אני מסתכלת לכל הצדדים ומחפשת פנים שאני מכירה. אני באמת מזהה כמה אנשים. חלק מהם הם לקוחות של בארבל הספר וחלק הם הומלסים שאני מכירה בפנים. המלצר ניגש לקחת את ההזמנות שלנו. הוא מזהה אותי ומחבק אותי. אני מתפללת שהוא לא יזכיר את השם המקורי שלי. למזלי הוא לא מזכיר. הוא בטח לא זכר, אני את השם שלו לא יודעת בעצמי. הוא ספרדי אז זה בטח פאבלו או חוויאר. אנחנו מתחילים לאכול והפנקייקים באמת מעולים. אפילו יותר ממה שזכרתי אותם. אני ורולי פותחים במלחמת מזלגות כשטריין מנסה להפריד. הוא לא נכנע הרולי הזה. כשאני באה לנעוץ לו מזלג בכף היד אני לא יכולה לפספס את מה שאני רואה. זה שעון.. והוא לא נראה זול. אני ראיתי את השעון הזה כבר.. שעון של טחונים. זה השעון של אואן. רולי רואה אותי מסתכלת על השעון שלו/של אואן ומוריד את היד מתחת לשולחן ומוציא את השעון מטווח הראייה שלי.

"הבסת אותי. נכנע אוקי?" הוא מניח את המזלג. יכול להיות שאואן הביא לו את השעון? או שזה במקרה אותו שעון? והאופציה השלישית, רולי גנב את זה.

"שיילר. את הראשונה שרולי נכנע לה!" טריין אומרת.

"הוא נכנע גם לך באוטו בבחירת ערוץ הרדיו.. והוא גם נכנע לך והתיישבנו בחוץ." אני מזכירה לטריין שלא תשכח חלילה.

"אל תהיי מגוחכת. הוא נכנע ברגע שאת אמרת איזה ערוץ את רוצה ואיפה את רוצה לשבת." שתינו מסתכלות על רולי.

"טוב. האמת שיילר? את קצת מפחידה אותי.." הוא צוחק. אני מסתכלת עליו והוא מפסיק לצחוק. "רואה?"

"מפחידה כמו רוטינה מפחידה?" אני שואלת אותו כדי לדעת לאיזה סוג מפחידות הוא מתכוון.

"לא מה פתאום.." הוא צוחק ואני מצטרפת אליו.

"מי המלווה שלך?" טריין שואלת אותי. אני מציצה על רולי ששקוע מאוד במפית שעל השולחן. או לפחות עושה את עצמו.

"אואן." אני עונה והעיניים של טריין נפתחות בפליאה.

"ברצינות? איך לא ידעתי מזה?" היא שואלת את רולי.

"לא חשבתי שזה יעניין אותך." הוא עונה לה.

"כן בטח. אידיוט." היא אומרת בצורה מאוד עצבנית והוא צוחק מזה. אחרי כמה דקות של שקט ואווירה מביכה אני מרשה לעצמי לשאול את השאלה שחיכיתי לשאול כל הערב.

"זה יהיה בסדר אם נעבור במקום שאני מכירה?" אני שואלת ומרגישה מאוד חצופה. אני לא מיישרת מבט לכיוונה של טריין ואני לא רואה את תגובת הפנים שלה.

"בטח. לאן הולכים?" אני מיישרת אליה מבט ורואה שהיא מחייכת. התגובה שלה גורמת לי לחבב אותה מאוד.

"אמ.. אתם כבר תראו." אין לי כוח להסביר.

אנחנו מזמינים חשבון ובפעם הראשונה אני אפילו לא טורחת להסתכל בחשבון. גם אין לי שום מצפון על "בזבוז הכסף" הזה. זה מכאיב לי באיזה מקום שאין לי את המצפון הזה. חוסר מצפון/מודעות זה בהחלט סיפטום של טחון. אני שונאת אותם ואני שונאת את הנעליים שלהם ואני לא רוצה אף אחד מהסיפטומים שלהם.

"זה רחוק מכאן?.." רולי שואל בטון עצלני שאנחנו יוצאים מהמסעדה.

"כן מאוד. אולי כדאי שתישאר פה." אני אומרת ובאמת מקווה שהוא ירצה להישאר פה.

"נראה לך? יש לך מושג כמה אני סקרן עכשיו?" הוא צוחק וטריין מהנהנת בהסכמה כדי להדגיש את זה שגם היא סקרנית. בחיי. אנחנו הולכים ב'רנס' ואני מנסה לאתר פנים שאני מכירה. אני מאוד חוששת שמישהו יצעק אחרי את השם המקורי שלי, זה עלול להיות מאוד מביך. אנחנו מגיעים לירידה לתחנת הרכבת של רחוב 'רנס'. יש שם כמה אומני רחוב שמנגנים, כמובן שהזקן הבוגד לא בינהם. הרי על מה הוא ינגן? פעם אחרונה שראיתי את הסקסופון שלו היה לו צורה של סקסופון מעוך. אנחנו נכנסים לאותו רחוב צדדי שהלכתי בו לפניי עשרה ימים, חלק מהחנויות שבו עוד פתוחות. טריין מתעקשת להיכנס לאיזה חנות צדדית שאני אישית שונאת. תמיד יש שם את כל לוכדי החלומות המכוערים האלו וריח חזק של קטורת אני מנחשת. המוכרת מזהה אותי ומהנהנת אלי הנהון שאומר 'אני מכירה אותך'. אני מחזירה את אותו הנהון רק שלי לא יוצא שום רעש של פעמונים מהראש כמו שיוצא למוכרת כשפעמונים שעל מטפחת הראש שלה מתנגשים אחד בשני. אוי כמה שהיא מגוחכת.

"מה זה? זה קלפי טארוט?" טריין שואלת בהתרגשות את המוכרת שמחייכת אליה.

"כן."

"תוכלי לפתוח לי?" היא שואלת מאושרת ורולי מגלגל עיניים.

"הו בהחלט." היא עונה ומתחילה לערבב את הקלפים בצורה לא אנושית. אם אני הייתי מנסה לערבב ככה קלפים הכול היה מתפזר, עף באוויר ובטח גם נשרף איכשהו. היא פורשת את הקלפים על דלפק החנות שלה. אחרי כמה דקות שהיה על טריין להתרכז היא סוף סוף בוחרת בקלף. כמה דבילי זה בעצם? פעמונית המוכרת בוחנת את הקלף ומחייכת.

"קלף הקיסרית."

"מה זה אומר?"

"זה מראה על הצלחה. בעיקר הצלחה. על מעמד של אישה חזקה. ושגשוג לא רק שלך.. אלא שגשוג של האנשים סביבך." כמה חרא במשפט? נראה שזה די מרגש את טריין.

"טוב אז עכשיו אנחנו יודעים שזה שטויות. נכון טריין?" רולי עוקץ את טריין והיא תוקעת לו מרפק ישר לבטן.

"אתה רוצה שאני אקרא גם לך בקלפים?" פעמונית שואלת אותו. אני וטריין מסתכלות על רולי שצוחק.

"בטח." הוא עונה וגם אני וגם טריין מופתעות מהתגובה. "זה צריך להיות טוב." הוא מוסיף ופעמונית המוכרת שוב מערבבת בצורה החסרת אנושיות שלה. היא פורשת אותם שוב ורולי בשונה מטריין שולף את הקלף הראשון שהוא רואה, שדרך אגב זה הקלף שהכי בצד והכי קל להרים.

"זה מעניין.." פעמונית מדברת לעצמה. טוב חייבת להיות תופעת לוואי להסנפת קטורת.

"מה זה?" רולי לוקח ממנה את הקלף.

"קלף השטן." היא אומרת ומסתכלת על רולי בסלידה שמצחיקה אותו.

"בקשה. עכשיו אנחנו יודעים שזה ממש לא שטויות. נכון?" הפעם תורה של טריין לעקוץ את רולי. "מה זה אומר על האידיוט?" טריין שואלת את פעמונית.

"זה אומר.. זה אומר שאתה פועל ממניעים לא נכונים. אתה מאבד שליטה על החיים שלך. אתה מזניח דברים שחשובים לך." היא אומרת. אוקי, זה באמת טיפשי אפילו יותר ממה שאמרה פעמונית על טריין.

"כמה שטויות." אני אומרת ורואה שרולי מסתכל על פעמונית במבט רציני.

"למה שלא תפתחי גם את שיילר?" טריין שואלת אותי ואני ממהרת לסרב.

"אני אפתח בשבילה!" רולי צוחק.

"זה לא יעבוד חתיכת אידיוט!" טריין נוזפת בו.

"למה לא? הינה אני שיילר! הוו יש לי גרביונים צבעוניים ואני אוהבת אוכל!! למה הרגו את הבלונדיני?! למה הרגו את הבלונדיני!?" הוא מחקה אותי באופן גרוע למדי ושולף קלף. פעמונית לא סובלת אותו. גם אני לא.

"רולי. אתה חקיין נורא. ואפשר לעזוב את זה וללכת מכאן?" אני לוקחת מרולי את הקלף שהוא שלף בשמי. רולי עומד מולי המום. אני משערת שזה מהקלף שיצא. אני מציצה על הקלף. 'קלף המוות'. עוברת בי צמרמורת. אבל אני ממהרת להזכיר לעצמי שזה שטויות. אני מחזירה את הקלף לפעמונית המוכרת ויוצאת משם מהר. רולי וטריין יוצאים אחרי, אנחנו מתקדמים עוד כמה חנויות עד שאנחנו מגיעים ליעד. החנות של טריסטראם. אני חייבת לבדוק אם באמת רוטינה צדקה והוא השאיר לי משהו מתחת לדלפק בחנות שלו. החנות חשוכה אבל הדלת פתוחה בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן. אני נכנסת בזהירות והולכת למתג של האור.

"איזה מקומות את מכירה?.." טריין שואלת בטון מזועזע תוך כדי שהיא תופסת לרולי את היד, כאילו עומדים להרוג אותה. אני מפסיקה לנשום לכמה רגעים למראה החנות ברגע שאני מדליקה את האור. הכול כל כך מאובק, כל החנות מלאה בארגזים, רק ארגזים. אני הולכת לארגז הקרוב ומציצה פנימה, כל הארגז מלא בבובות העתיקות ההם. אני מסתכלת על דופן הארגז ורואה שכתוב שם 'בובות'.

"אממ שיילר.. אני חושב שסגרו את החנות הזאת.." רולי אומר ואני מסתובבת אליו.

"זה לא יכול להיות." אני עונה במהירות. אני ניגשת למקום שהיה אמור להיות בו הפסנתר ואותו החלל עומד שם ריק. הפסנתר של טריסטראם איננו. איך זה יכול להיות?

"אפשר לצאת מכאן?" טריין שואלת בקול צרוד כשהמבט שלה תקוע עוד על ארגז הבובות. אני מבינה שהבובות יכולות להפחיד בן אדם שלא ראה אותם קודם.

"כן אתם יכולים לצאת, אני רק צריכה לבדוק משהו.." אני אומרת וניגשת לדלפק.

"תיזהרי ממחלות." רולי אומר כשהם יוצאים החוצה. אני מוציאה חבילה שהייתה מתחת לדלפק. כתוב עליה את השם שלי. לא שיילר. השם המקורי שלי. אני תולשת את זה מהר ומסתכלת לדלת לראות שאף רולי לא ראה את השם. אני ממשיכה לפתוח את כל החבילה. אני יודעת בדיוק מה אני אמצא שם, אני גם צודקת. זה מה שחשבתי שזה. תיבת הנגינה שלי. תיבת הנגינה האהובה שלי, עם המנגינה המושלמת. אני חייבת לברר מה קורה פה. אני משאירה את תיבת הנגינה על הדלפק ונכנסת לעומק החנות איפה שנמצאות המדרגות שמובילות לדירה של טריסטראם ואשתו. אני עולה בזריזות במדרגות. אני חייבת להבין מה קורה כאן, איפה הפסנתר? למה הכול ארוז? לא יכול להיות שטריסטראם יעזוב את החנות שלו ככה. את כל החפצים שהוא מדבר אליהם. אני דופקת על הדלת כמה דפיקות קצרות ומהירות. אשתו נדין פותחת את הדלת, היא נראית זקנה ב-30 שנה ממה שזכרתי אותה. וראיתי אותה לפני שלושה שבועות בפעם האחרונה.

"מה את עושה פה?" היא שואלת בטון מופתע.

"איפה טריסטראם?" היא מסתכלת עלי בעיניים המצומקות שלה.

"איננו." היא עונה לי.

"מה זאת אומרת איננו?" אני מבינה מה זה אומר. אני לא טיפשה. באמת שלא. אואן יעיד. אבל אני מקווה שהיא הטעתה אותי שהיא ענתה ככה.

"הוא מת. כבר עשרה ימים שהוא מת." אני מוצאת את עצמי עם פה פעור.

"זה לא יכול להיות. אני ראיתי אותו לפני עשרה ימים והוא היה חי מאוד."

"טוב עכשיו הוא מת. תלכי." היא סוגרת עלי את הדלת. בחיים היא לא הייתה חסרת נימוס כמו שהיא הייתה אלי עכשיו. מצד שני גם אני בחיים לא הייתי כזאת חסרת נימוס כלפיה. אני יורדת המומה במדרגות, אני ניגשת לתיבת נגינה שעל הדלפק ומפעילה אותה. המוזיקה לא השתנתה. תיבת הנגינה לא השתנתה. אני מנסה לעכל את מה שקרה כאן. רוטינה ראתה את טריסטראם, אחרי שהוא מת. היא באמת רואה רוחות רפאים? צמרמורת עוברת לי בכל הגוף, קצת כמו קודם, כשיצא לי קלף המוות.

 

***

מקווה שאהבתם את הפרק!

מחכה לשמוע מכם קצת מה דעתכם על הדמויות! 

ומה לדעתכם קרה שם בין רולי ואואן? מוזמנים לכתוב את ההשערות שלכם! (: 

3> 3> 3>

 

 

נכתב על ידי Shyler , 6/8/2015 16:42  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Shyler

מין: נקבה

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShyler אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shyler ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)