כל הפלייליסט בעבודה דופק לי בראש ובא לבקר כשאני מנסה לישון אבל כל פעם שיש אביתר בנאי עולה לי חיוך.
חוץ מזה היה שיר אחר שכל פעם תפס אותי והיום סוף סוף נפל לי האסימון שאלו "איפה הילד". מאזינה לו בלופים כעת.
אני עדיין זוכרת את ההופעה, רוב הקהל היה המבוגרים שלא הצליחו לשמור על עצמם ישובים בכיסאות, חזרו להיות נערים ונערות.
יש בעבודה סכין יפנית נורא דקה וכל כך חדה וקלה לשימוש.
כל פעם שאני משתמשת בה או שהעיניים שלי מתעכבות עליה יש לי מחשבות שאני לא מתגאה בהן.
כמה יהיה פשוט ומהיר להחליק אותה לתוך התיק, לקחת הביתה, לבהות בה כמה זמן ולהשתמש בה על עצמי.
מדמיינת אותה מחליקה בקלות על הזרוע הפנימית או הירך. עדיף את הירך, פחות גלוי.
זה מעביר בי רעד ואני מכריחה את עצמי להסיט את המבט, להתנתק, להמשיך הלאה.
פישלתי. עשיתי משהו שאני לא אמורה לעשות וכבר חשבתי על זה הרבה והבנתי בדיוק למה. לא שזה מצדיק אבל זה עושה קצת סדר.
תחושה מוכרת של עומס בבית החזה, תחושה שזה רגע גנוב וזמן שאול, כובד שהציק יותר ויותר והתלבטות האם זה משהו לשמור לעצמי או לספר לו.
דיברנו. הוא היה צריך לעכל, להבין יותר, לסדר את הרגשות המעורבבים שלו.
לא הייתה לזה אותה משמעות אלמלא מה שקרה לפני שנהיינו יחד, הדבר שהוביל אותנו להחליט שאנחנו בכל זאת נותנים זה לזו צ'אנס.
אמרתי משהו שלרוב אנשים מודעים אליו אבל לא מביעים בקול והוא הסכים, שמערכת היחסים שלנו לא נצחית, ויהיה לה סוף.
מה שכן, בינתיים אני אוהבת אותו. עמוקות. יש לנו עוד טוב לעשות אחד לשני, הרבה תמיכה וגיבוי להעניק בזמן שהשני צומח.
ניינור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ניינור