נכנסת לקניון, חצי שעה לפני משמרת,

קונה קפה ב5 ש"ח מהמאפיה,

7.30 בבוקר, ברקע אנשים מסדרים הכל לדוכנים של יום שישי,

מתיישבת עם המעיל היקר הכבד והמחמם שקנית לי השבוע מזארה,

מחכה שתעני לי מחכה שתעני לי.. דילאיי מטורף, 

תכף אני כבר צריכה להכנס למשמרת, אני כותבת לך

"סליחה אמא שלי הייתה לידי, סליחה לא הייתה לי אפשרות"

אני מרגישה איך הדילאיי שלך מטריף אותי ומתחיל לעצבן אותי

הדמעות עולות בי, אני לוקחת לגימה מהקפה,

שומעת שיר עצוב באייפון,

ר' עוברת בדרך לחנות ומבחינה בי, היא מתיישבת לידי ושואלת "מה קורה?"

ואני מתחילה לבכות 

היא מחבקת אותי ואומרת לי "מותק.."

והדמעות יורדות.. ויורדות..

ברקע סמסים של "סליחה סליחה.." ממנה אחרי שסימסתי לה לעזוב אותי בשקט

ושתמיד היא עושה את זה כשהיא אתם.

ממשיכה לבכות,

מתעשתת על עצמי מוחה את הדמעות עם חתיכת נייר הטואלט המשומש והרטוב בידי..

ר' מסתכלת עליי, לא שואלת אותי שום דבר,

ופשוט אומרת לי "את יודעת שהכל יהיה בסדר בסוף.. מותק"

מחייכת אליה, מבקשת סליחה על שבכיתי והתפרקתי מולה..

היא אומרת לי שאין לי מה לדאוג, ו"שהיא לא ראתה שום דבר"

יורדות לחנות, ו-וואלה המשמרת עוברת לי בכיף. 

היא בנאדם ממש מקסים בעיניי,

אמנם אני לא מכירה אותה כ"כ הרבה זמן אבל יש לה סיפור חיים מיוחד בעיניי

-

אני תמיד מרגישה כ"כ לבד כשהיא אתם, עם המשפחה שלה

תמיד מרגישה שהיא בנאדם אחר.. שאכפת לה הרבה פחות ממני..

מרגישה מרוחקת.. לא רק פיזית גם נפשית,

מרגישה בדידות, תסכול..

אני יודעת ששתינו החלטנו לא לספר למשפחה שלה כי יהיה כ"כ הרבה יותר גרוע

אבל עדיין.. זה לא מונע מזה להיות קשה ומתסכל.

אני מותשת ואני לא יודעת מה הדבר הנכון יותר,

אני רק יודעת שאני נקרעת בין התסכול לאהבה.

-

איכשהו אזרתי אומץ, אני לא יודעת אם באמת רגליי יכנסו לקליניקה שלו

אבל קבעתי תור לפסיכולוג.. ביום שני

בייביי 300 ש"ח שאין לי..