| 12/2014
מי אמר פיקסיז בשלג?
אף פעם לא באמת הייתה שאלה מה היא העונה האהובה עליי. למרות שכמנהג כל הילדים, כשהייתי קטנה נהגתי לחכות כל החורף לקיץ וכל הקיץ לחורף, תמיד בעונה אחת נהנתי ובעונה השנייה סבלתי בהמשכיות. כמובן שהיו יוצים מן הכלל שכללו ימי ילדות מופלאים עם ההורים או עם חברים או טיול של כל הקבוצה, אבל זה היוצא מהכלל, ובשביל שיהיה יוצא מהכלל צריך שיהיה כלל, בין כה וכה אם הכלל נכלל על דבר כל כך פשוט וקוטבי. וכאן הכלל הוא בכלל פשוט במיוחד - להגיד שאני ילדה של חורף זה כמו להגיד שזהבה גלאון היא בחורה של ארץ ישראל השלמה, ואלא אם כן היו התפתחויות מעניינות במיוחד בפוליטיקה ההו כה מפולפלת שלנו, אני חושבת שאפשר להפסיק עם הבולשיט וכל המילים הגבוהות והמעייפות של הפסקה הזאת ולהגיד את האמת המפתיעה-בהתחלה-אבל-זה-כבר-דיי-מיצה-את-עצמו-וחלאס:
אני מ ת ע ב ת את החורף.
זה לא באמת משהו ספציפי נגדו. נשבעת. אבל זה היה צפוי לחלוטין: מזל אריה, ילדת אמצע החופש הגדול, מים, שמש, חום בלתי נסבל. אפילו לסוסה הראשונה שלי קראו חמסין! (נתעלם שנייה מהעובדה שלסייחה-הכבר-לא-סייחה שלי קוראים אלסקה...)
מעולם לא מצאתי לעצמי מה באמת טוב בחורף אחרי השבוע הראשון שבו הכל טוב ויפה. עבורי זה תמיד היה השבתה, חושך מוקדם, צינון מתמשך ופעם ב טיול מגניב עם הקבוצה לנחל או לשדות הרחוקים לברוח מהברקים ולחזור עם כוויות קור בתחת לאמבטיה חמה ולהתעלף. סיריוסלי גייז. אתם לא מצפים ממני לעבור ארבעה חודשים של זה?
ואם כבר חורף - כי חייבים, כי כדור הארץ מסתובב על הצד, כי שמש שם ואנחנו כאן, כי היקום אכזר- אז שיהיה כבד, וקפוא, ויגיע עד לעצמות, ולבן כמו שלד, ויגרור דיכאון עמוק ופליאה וגעגועים לימים שבהם הזעתי עם כוס לימונדה וחיכיתי לבריזה הבאה.
אבל למזלי או להפך הגמור, אני נולדתי כאן- וזה אומר חורפים מגעילים שמעמידים לכולם שנורא שמחים ללכת עם מעילים ולשתות מרק. לעזאזל, גם אם באפריל תהיה אותה טמפרטורה כולם ילכו פה עם קצר!
עד לפני זמן לא רב ניסיתי לשכנע את עצמי כל חורף מחדש שאני אוהבת את החורף. הרגשתי שזה הופך אותי ליותר עמוקה. יש משהו סקסי ברעיון של לשבת על הספה, עטופה בפוך, שוקו חם בידי וטישו לא הרחק, אבל זה לא באמת ככה! הנה דוגמא בשידור חי היישר מהמיטה שלי: (נסו לדמיין-) אני, מנוזלת לעייפה, עטופה בשני סוושירטים מכנסי שוק הפוכים וגרביים פרוותיות בצבע שיכול לכוון מטוסים, שומעת פיקסיז לראשונה בחיי (קצת מבויישת שלראשונה האמת, למה אף אחד לא סיפר לי על זה?!), אמצע הלילה, מחר אני אמורה לחזור לבית הספר אחרי יומיים שהושבתתי וכותבת פוסט באתר שנשבעתי שזהו איתו על כמה שאני שונאת את המצב הנוכחי. פתטי? יאי. סקסי? נאי.
אז קרה מה שקרה ועכשיו לכאורה חורף, מה שאומר חצי דיכאון אבל לא אמיתי, צינון מלו-דרמתי ובגדים שגורמים לי להרגיש כמו מרשמלו בשוקו של ילדת טאמבלר שחורף נראה עליה מצויין. מכירים את הימים האלה שנראה שהגוף שלכם מנסה לנקום בכם על משהו? לא? אז אני אספר לכם איך זה נראה. לרוב פצע בכל מקום אפשרי, ושאחד מתחיל להגליד - אחד אחר נפתח ודורש יחס ופולידין ופלסטר - לרוב על הפנים. ואז פתאום הראש שלי מחליט לדמם. על זה נאמר וואטדהפאק? עזבו את הצינון, ועזבו את המחלה האמיתית (שהטיפול החדש בה זה תזונה חסרת כל נקודת אור - הגמילה מנוטלה מתקדמת נהדר תודה ששאלתם), אני גוססת פה לאט לאט ומקבלת על זה חיסורים מוצדקים.
כבר ארבע בלילה, ואני מרגישה שקצת סטיתי מהנושא, ושכתבתי המון. הרבה יותר ממה שכתבתי לעצמי בימים האחרונים, ולמרות שזה יקבל בערך 0 חשיפה, כי אני כותבת את זה בשעה מתה, נניח והיו כמה קוראים, ונניח את או אתה ברי המזל שהצליחו להשאר עד לכאן ותוהים לעצמכם למה בזבזתם זמן יקר מהחיים שלכם על פוסט כל כך מבאס, מדכא ולחלוטין מיותר. למה לעזאזל אתם צריכים לשמוע על איזה ילדה בכיינית שקצת יש לה נזלת וששונאת את החורף, ואיך בכלל אפשר לשנוא את החורף? העונה הנהדרת הזאת? אז אתם מקבלים את הפרס, הגביע הקדוש, הארץ המובטחת, הגעתם עד לכאן ועכשיו תשמעו את הסוד - אני בעצם בת האדם הרגישה וטובת הלב ביותר ביקום, כמעט כמו המאבטחים בתחנה המרכזית בירושלים. וכל השטות המבאסת הזאת נכתבה בששביל להזכיר לכם את כל הדברים שאתם אוהבים בעונה שאתם אוהבים, והאושר הצרוף בלהזכר כמה ברי מזל אתם שאתם יכולים בכל שעה של היום פשוט לקפוץ לכם לנוטלה הקרובה ביותר וללקק אותה להנאתכם.
אז קדימה, תפסיקו להתבטל. צאו, תרקדו בגשם, תאכלו נוטלה בכפית, תנשמו דרך האף - תעשו את כל הדברים הנפלאים שאני לא יכולה או טיפשה מדי בשביל לעשות, בזמן שאני עודני כאן, שומעת פיקסיז וחולמת על הקיץ שהיה ועל הקיץ שיבוא ועל קיץ בכללי, כי בלי שום יוצאים מהכלל - קפא לי התחת.
| |
כי כל הגוף שלי כואב כבר יום שלם.
כי אין פנימייה עד הודעה חדשה.
כי בעוד לי כל כך בזמן האחרון למרות שכולם מסביב.
כי אפילו הדבר הסודי שלי הפך להיות דבר שכולם הולכים לאהוב.
כי אף אחד אפילו לא יודע שהוא היה שלי קודם.
כי יותק עושה את זה חצי כח ואני מרגישה חרא שאני לא שמחה בשבילו כמו שאני אמורה להיות.
כי כולם עכשיו אצל איה ומשום מה אני לי כח ללכת את החצי רחוב הזה עד לשם עכשיו.
ורק כי אמא שלי כועסת עליי, אני אזכר בהכל.
| |
קצת מוזר פה לפעמים
1/12/2014
23:23
קצת מוזר פה לפעמים
כשמישהו בא
בצורה של מסך
ופותח לך את העיניים בכח
קצת מוזר פה לפעמים
אתה מבין?
וכשהדם שלי מתקרר
אפשר קולות פשוטים לשמוע
עם רגשות בורורים
ולכולם ואף אחד זה לא אכפת
ובאסים גבוהים
בוקעים מחדר שתיים
ושפתיים כחולות אדומות
לוחשות במסדרון
"היא יושבת עכשיו לבד"
"אולי מישהו ייגש אליה?"
אבל התור למקלחת מייאש וקצת ארוך
כשמדליקים אורות מוקדם
וכשמי שאף פעם לא אהיה
נזכרת באיך כמעט אכלו אותה בלילות
קר פה בחוץ
אבל בפנים יש חברים
קצת מוזר פה לפעמים
אתה מבין?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
