R.T.C

הנהר ניצנץ באור החורץ הכסוף והאפרורי, הרוח נשבה בשלווה בין העצים שלגדותיו, על הגשר לא היו מכוניות, הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, או אולי כבר שעת בוקר מוקדמת, יוליה כבר השלימה עם כך שזה יהיה הדבר האחרון שיראו עיניה כאשר טיפסה על מעקה הברזל מלא נקודות החלודה אשר התפוצצו מתוכו לאוויר הלילה כאשר היא עצמה את עיניה ונתנה לתחושה החמימה-סמיכה של הידיעה המוחלטת, של ההשלמה עם גורלה,למלאות את גופה הדק, היא לא הרגישה פחד, היא לא הרגישה עצב, או שמחה, היא לא הרגישה את משקל גופה, היא כבר הייתה מלאה לחלוטין בתחושה החמימה הזאת, תחושה הדומה לזאת של וויסקי טוב, כאשר היא עצמה את עיניה ופניה כוסו בחיוך גדול ומטופש מתחת לעביכי הלילה, כשלפתע היא שמעה צעקה שניפצה את הבועה הסמיכה והחמימה שהיא התחבאה בתוכה, בחור, צעיר, צעיר ממנה, צעיר מידי בשבילה, רץ לעברה במעיל חורף ארוך ומרופט וצעדים מועדים של אדם שבילה לילה בקרב הגיברת הנוראה ששמה אלכוהול. אלכוהול זול לפי הריח שנישא ממנו. לפתע הכל נעשה אמיתי מידי בשבילה, הלילה שעבר עליה, השמש שהחלה לעלות באופק שניתן היה לדעת על קיומה רק בזכות ההילה הזהובה-אפורה שניצבה מעל פרברי העיר, הנהר שגעש עשרות מטרים מתחתיה, לא בצורה הנעימה, המרגיעה, של שיר הערש הנצחי שהציף את גופה ברגעים שקדמו לכך, אלא בצורה מאיימת, כמו של טורף שאיבד את הטרף שלו ומבכה על הציד שהיה-לא היה. השינוי היה חזק מידי לנפשה העדינה של יוליה והיא נפלה, נפלה אחורה לידיו של זר, ואת הבועה החמימה שלה החליף ריח של אלכוהול זול וכדורי נפתלין שאפיינו חנויות צדקה. כשהיא חזרה לחושיה היא מצאה את עצמה יושבת לצידו של הגשר, נשענת על מעקה הברזל המחליד ומתבוננת בגבר זר שהיה עסוק בלגלגל לעצמו סיגריית טבק עם ריח זול ומחליא, היא התיישרה וזכרונות היממה האחרונה הציפו אותה, וכל אותם רגשות ישנים החלו להציפה בשנית עד שנגדעו באיבם באשמת צפירת מכונית רחוקה. מוחה לא ידע איך להתמודד עם העומס יתר החושי שהיא חוותה, ולכן, מתוך יצר ראשוני, היא חיבקה אותו, הוא שמט את הסיגריה מידו ותפס אותה, וכך הם התחבקו, עד שהטבק הפך לעפר, והלילה הפך ליום.

"אקדח אשר נשלף במערכה הראשונה, יירה בשנית במערכה האחרונה" היינו סיפור פרי עטי אשר אני אפרסם כאן מפעם לפעם, לרוב במקבצים של שני פרקים, קריאה נעימה.