עולם חדש נברא. ואף אחד לא יכול לראות אותו חוץ ממני. הוא שלי, הוא בתוכי, הוא זה אני. הוא מורכב אך ורק ממה שאני אחליט. אני הקיסר שלו, השליט המופלא שלו. אני שולט בו עם המילים. הן נשפכות ממני אל המסך, ומסתלסלות בדרך למשפט. הקסם שלהן מקפיץ את הנפש שלי לגבהים חדשים. היא מתרחבת וגדלה, מתפתלת מעונג כמו כלב שמגרדים לו מאחורי האוזן. אני בטוח שאם היה לה זנב היא הייתה מקשקשת בו.

נשגב מבינתי איך גיליתי את הכתיבה בשלב מאוחר כל כך. ב'מאוחר' אני לא מתכוון לגיל הכרונולוגי שאני נמצא בו(20 דרך אגב) אלא לרגע בחיים שבו התחלתי לכתוב. קראתי ספרים כמו תולעת אשכנזייה מגיל צעיר. מאד אהבתי לקרוא אבל פחדתי לכתוב. יש בי זיכרון עמום שלי יושב מול המחשב בכיתה ב' וכותב טקסט על קרב של נינג'ות. כתבתי אותו במשך איזה שעה, ואז קראתי אותו בעיניים חשדניות. כל כך שנאתי את מה שכתבתי שבלי לחשוב פעמיים מחקתי את הכל ויצאתי מהמחשב בלי לשמור.

 צפים בי עוד כמה זיכרונות של רגעים בהם רשמתי לעצמי, אבל כולם מסתכמים בזה שלא אהבתי את התוצר שיצא לי. תמיד הייתה בתוכי מן הרגשה שאם אתחיל לכתוב יצאו דברים טובים, פשוט לא יצא לי להתחיל. בהזדמנויות המעטות שכן שיצא לי לכתוב- בעיקר בברכות מזל-טוב לחברים ובמסיבות סוף שנה- ידעתי שאני עושה את זה טוב, אבל פחדתי להמשיך. הרגיש לי לא נכון, אני עדיין לא מוכן.

בחודש האחרון התחלתי לרשום קצת יותר. זאת מחשבה שקוננה לי בראש כבר הרבה מאד זמן, והחליטה לפרוץ החוצה בשלב מסוים. אני לא יודע למה דווקא עכשיו אבל אני לא מתלונן. הכתיבה היא מתנה שאלוהים נתן לי כדי להבין טוב יותר את מה שסביבי ובתוכי, ומי אני שאסרב לו? לא שאני מאמין כזה גדול, אבל יש משהו שהוא כמעט מיסטי בכתיבה, ואני מתחיל לחשוד שלא ייתכן שאין פה קשר להשגחה העליונה.

אז התחלתי לרשום.

אני מקביל את זה לילד בגן שהגננת מבקשת ממנו לצייר ציור בפעם הראשונה. יש לו בראש תמונה של איך אמור להיראות ציור. הוא יודע מה הוא רוצה לצייר ואיך הוא רוצה לצייר את זה, אבל זה לא יוצא לו בדיוק כמו שקיווה. אני כל כך מזדהה עם הילד הזה, שיודע שבא לו לצייר יפה אבל הידיים עדיין לא מספיק מאומנות. אני מייחל ליום שבו אקרא בטקסט שרשמתי ואגיד: "כן כן, ככה דמיינתי את זה בראש".

בכיתה ב' התייאשתי מהר. אני מקווה שהיום, 12 שנה אחרי, אני אמצא בי את הרצון להמשיך לכתוב גם כשלא יוצא לי איך שאני רוצה. בינתיים חווית הכתיבה כשלעצמה מרטיטה בי משהו בפנים, והנשמה שלי בולעת את המילים כאילו הן מזון. זה עושה לי כל כך טוב. זה גם משפיע עליי בהרבה היבטים אחרים בחיים. הביטחון העצמי שלי נוסק למעלה עם כל יום שעובר. אני בטוח יותר בדעות ובמחשבות שלי. הן בהירות לי יותר. גם הסיפוק ממה שאני עושה יותר גדול. במחשבה שנייה לא הייתי אומר שזה סיפוק, אלא משמעות. גם- או אפילו בעיקר- בדברים הקטנים. אפילו בשיחה היום עם אדם שאני נמצא בקשר יומיומי איתו הרגשתי משהו שונה, משהו רענן. תפסתי את המשפטים שהוא אמר ברבדים שונים מבדרך כלל.

דמיינתי שהגשם הראשון שהיה בסוף השבוע הוא בשבילי. בזכותו צמחתי וגדלתי מהנבט שהייתי שרוי בו קודם. אני עדיין קטן, לא בשל. החיבור שלי לנבט עדיין חזק ולא מרפה, אבל משהו בי שונה. יש מין כמיהה כזאת לצאת, לחקור, לפרוס כנפיים ולעוף. הגבעול רוצה להפריח את הפרח שטמון בקצה. הוא רק צריך עוד מים שישקו אותו.

קטע מסוג כזה לא ייכתב יותר בבלוג. זוהי הקדמה, פתיחה הלא רשמית. יש לי כמה סיפורים שכבר עלו על הנייר שאני שוקל להעלות לפה, ומתרוצצים לי בראש עוד כמה רעיונות בשלבים שונים לסיפורים. בקרוב מאד יעלה לכאן סיפור שלי. אם טרחתם לקרוא עד לנקודה זו ונהניתם יחד איתי מנפלאות הכתיבה אני מזמין אתכם להתעדכן כי בימים הקרובים יעלה לכאן סיפור. רק בקשה אחת יש לי אליכם- אם אהבתם את הסיפור או שהכתיבה שלי מסקרנת אתכם- הגיבו עליו. אני לא אשקר שאשמח לקבל ביקורת חיובית, אבל אני פה בעיקר בשביל הביקורת השלילית. תנו לי הערות בונות, כאלו שאקח לתשומת לבי כדי להשתפר וכדי שהגבעול שלי ימשיך לגדול ולצמוח. ומי יודע, אולי יום אחד תוכלו להגיד שאתם הייתם שותפים לבריאה, שאתם גרמתם לגבעול להפוך לפרח.

רק שלא יימאס.