החיים זה לא כאן

לא אכפת לי מה אני אמור להגיד. זה יום שמח. אני שמח ולא אכפת לי אם זה אומר שאני נכנס לשדה מוקשים של אכזבות. אני אחייך, אני אחיה. ואני לא אהרוס את עצמי. אומנות זה של פלצנים, אני סוגר את הבלוג. אני לא צריך לא את הסבל של עצמי ולא את הסבל של הסביבה שלי בשביל לחיות. 

אני מאושר.

לפעמים אתה מגיע למצב במשחק שלא משנה עד כמה המהלך הבא שלך יהיה גאוני הדרך היחידה בשבילך לנצח היא להעיף את כל הכלים מהלוח ולקוות שהשותף שלך יסכים להתחיל משחק חדש. אותו דבר לגבי העולם שלנו. 

הכל חולף יותר מידי מהר. הדרך היחידה בשבילי להרגיש את הזמן היא להכנס ולצאת ממעגלים, ואני רוצה להרגיש את הזמן, אני רוצה לחיות ועדיין יש משהו מפחיד מידי בנטישה אז אני משאיר כמה אנשים חלשים קרובים עלי, כאלו מהסוג שלעולם לא יפגעו בי.

העתיד מפחיד יותר מידי ולא משנה מה אני עושה ברגע שאני לבד אני מתחיל לחשוב עליו, ולי יש הפרעות קשב, ככה שהסחות הדעת שלי חייבות להיות חזקות.  

אני רוצה להרוג את הזמן, את ההתבגרות. אין שום דרך אחרת בשבילי לחיות. אני יותר מידי פחדן.

שנה אחר שנה. 

בלי שום מטרה. 

נודד בין מרפאה למרפאה. 

מחפש תרופה שהיא לא מחלה. 

אני שוב מפוחד, 

אולי כי אני לבד. 

אני נואש אני צורח, 

אם אני לבד ממה אני בורח? 

גנבתי ויברטור, תודה לליזה על ההשראה. 

באופן כללי הכל סבבה כרגע, אני צריך להשלים המון שטויות שקשורים ללימודים אבל לא באמת אכפת לי מזה. בא לי מצלמה.