אני יודע, זה ארוך. מצד שני אין לי יומן עדיין או מחברת כתיבה. לכן - אתם בכלל לא חייבים לקרוא זיבי. עד שבוע הבא עליי להשיג מחברת לכתוב בה.
ואז אולי נתחיל להכניס לכאן קצת קומדיה סאטירית מהGOOD OLD TIMES.
אני כבר ארבעה ימים בבית.
לא כל יום יכול להיות פילוסופי.
אי אפשר כל יום לשקוע לתהומות הנשיה של
ההתחבטות בשאלת המשמעות.
למה אני כאן, איך זה יכול להיות שהעולם
עובד ככה, הכל כל כך מרגש.
זה פשוט מדגדג לנו מתחת לבטן, ליד
ההיגיון, משהו אומר לנו שזה לא יכול להיות נכון.
כמו חוק טבע, כמו שאנחנו בטוחים שהשמש
תזרח גם מחר - ככה אי אפשר להגזים עם המחשבות.
ככל שאני שוקע יותר
ויותר לזה אני ממציא לי סיבה שאדרבא זה אפשרי.
אני לא יודע אם אפשר
לקרוא לזה ממציא. הרי את כל הרגשות שאנחנו חווים והמחשבות שלנו - מישהו כבר חשב
בעבר. אולי אני פשוט עושה מה שתוכנתתי לעשות: לשאול את עצמי מה טעם לחיים?
היום ישבתי עם מישהי
ודיברנו על המחשבות שרודפות בלילה ולא נותנות לישון. אמרתי שיש לי בעיה קשה עם זה.
היא אמרה שלה זה לא ממש מפריע, יש לה שיטה : היא חושבת "אל תחשבי"
במעגלים.
מה אם לא תרגלתי מספיק
פעמים בילדות את המנטרה "אל תחשוב" ועכשיו זה לא עובד עליי?
כשל ביצור, מוצר פגום.
ביום יום אני מרגיש
בודד לחלוטין במחשבות הללו.
בישראבלוג, או עם
סטלנים (מסוימים מאוד) אני מרגיש שאני לא לבד.
אני מנסה לחשוב על
אנשים גדולים ועל תהליך היצירה.
כשאתה יוצר משהו אתה בטראנס,
לפחות בשבילי. לא טראנס במובן המקובל. זה עניין של כמה וכמה ימים. לפעמים יותר. העשייה
צצה לך בכל מקום. אתה הופך לממוקד בזה, אתה מכין את ארוחות הבוקר שלך ומשקיע בהן.
אתה יוצא לריצות. משהו מעסיק אותך גם אם הוא לא בדיוק ברור. יש רגעים שזה נסתר
לחלוטין אבל אתה מרגיש שזה שם. כמו לא להסתכל על השמש אבל לדעת שהיא שם.
איך אפשר לכתוב רומן
כמו אנה קארנינה בלי להיות בטראנס היצירה לכל האורך?
אולי החבר'ה הגדולים
האלה, הוגי האנושות, הם אנשים שלא אמרו לעצמם "אל תחשוב" כשגדלו.
יש אנשים גדולים שיצרו
יצירות מופת בשנות ה-20 לחייהם ויש כאלה בשנות ה-70. מה ההבדל ביניהם?
אני מרגיש שהמחשבות
שלי עוטפות אותי. הן רוצות להשמע. יש בי רצון חבוי שאני מדחיק בחוזקה והוא לבטא את
המחשבות שלי - להוציא אותן החוצה למספר רב של אנשים. אני מפחד שאפספס את תור הזהב
של לתת לעצמי ליצור בשנות ה-20 ולקוות שזה יהיה משהו גדול.
אני לא יודע איזה ערך
יש למחשבות שלי. הזמן האחרון מוכיח לי שאני שונה, אפילו אם במעט, מהרבה אנשים שאני
פוגש. לא אגיד יותר טוב כי זה לא נכון. בזכות האנשים האלה שאני מדבר איתם אני לומד
כל כך הרבה. כל פעם אני זוכה לראות השקפה שונה, גישה שונה, דרך חשיבה שבכלל לא
שיערתי שקיימת. זה מדהים. האמת הבסיסית והעובדתית הזו, שכולנו שונים, מכה בי במלוא
עוצמתה. כאילו כל השנים של חינוך לזה בילדות היו סתם משחק.
הייתי רוצה לכתוב את
המחשבות שלי ולעשות מהן ספר.
מצד שני אני רוצה ליצור ספר עלילתי.
בעצם המשפטים
האלה לא סותרים את עצמם.
אני לא סגור.
מה עם אנשים כמו סטיבן
קינג או טרי פראצ'ט? את שניהם אני מעריץ עד מעל לראש, גאונות לשמה לדעתי.
הם יוצרים לאורך כל
חייהם, שנים! שנים על גבי שנים. מתפרנסים מזה. זה לא ספר מוצלח, סרט שובר קופות או
משהו יחידני דומה. זו הצלחה מתמשכת. נכון, לא כל יצירה שלהם היא גאונות צרופה אבל
זה גם לא מצופה מהם. אנחנו, הקהל, לא מצפים לזה מהם.
הרי מלכתחילה אמרתי
שיש איזשהו רגש בסיסי שאומר לנו שאין דבר כזה כל יום פילוסופיה, כל יום גאונות, כל
יום יצירה. זה אנושי - לא להגזים.
והנה החבר'ה האלה חיים
על זה, הם כל הזמן יוצרים. ובכל ספר יש פנינים. אפילו אם אלו הרבה מחשבות והן כבר
דלות וחוזרות על עצמן, הרי שפה ושם יש רגעי ברק. הם מצליחים לתפוס את הרגעים הללו
ולהמשיך ליצור וליצור.
כנגד הרגש האינטואיטיבי הזה.
אני עוד תוהה - מתי זה
ימאס עליי?
מתי המחשבות יהפכו
אפורות, התה יהיה דל, הספרים יהפכו לתבניות מפרכות ותחושת ה"עשו זאת
לפני" תהפוך את הנגינה למאוסה מאי פעם?
עוד גזירה אנושית שלא
זכינו שתפסח עלינו, המיאוס. השובע. האויב הגדול ביותר של האושר, מטרת חיינו.
הרי איש לא מפחד
שתאונת דרכים תגדע את כל אושרו המהמם כמו שהוא מפחד מהעובדה שהאושר ימאס עליו, הריגושים
יעלמו והשגרה תנצח. איזה בזבוז חיים. סוג הפחד הראשון הוא רגעי, עמוק, אגרוף לבטן.
הפחד השני הוא מחלה סופנית, איטית, מכאיבה וממושכת.
אנשים אומרים לי שאני
שוקע יותר מדי במחשבות, שאני מעשן יותר מדי בשביל המחשבות. "פשוט תפסיק
לחשוב." אבל הפחד משתק אותי, אני לא רוצה להפסיד את ההזדמנות ליצור משהו
משמעותי בחיים שלי, שאולי באמת יגדעו בקרוב ע"י תאונת דרכים (חמסה חמסה מלח מים).
אני רוצה ילד,
אסור לי לעשן ולחשוב כל היום כשיש לי ילד. זו פאקינג התחייבות. אני רוצה ילדים. אז
למה לא לחשוב ולעשן עכשיו?
בינתיים נראה לי
שאמשיך לחשוב עוד קצת, נראה אם באמת אין כל יום פילוסופיה.
*הקטע כתוב בלשון זכר
אבל גם בנות יכולות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
