| 10/2014
היוש!
חברים, חודש שלם בטירונות זה לא קל (מבחינת זמנים) בקושי היה לי זמן לנשום, שלא לדבר על לעדכן פוסטים, אז... סך הכול, ההתקדמות של הספר היא בסדר, רצוי יותר טוב, אבל כבר אמרתי שאין לי זמן בשיט. אני משתדלת לכתוב כל פעם שאני בבית וזה...
אבל הפרק השישי כבר מוכן סופית אז אני מעלה אותו :)
פרק 5-הפעם ההיא
השפתיים של האיש היו כה רכות וחמימות כאשר דליה נישקה אותו. ריח של אדיקלון
מעורבב עם אפטרשייב לגברים היכה באפה כאשר
היא נצמדה אליו עוד יותר, מנסה לחקוק בזיכרונה איך עורו מרגיש. משהו בו משך אותה אך היא לא יכלה להגיד בדיוק מה. אולי היו
אלה העיניים שלו, שהיו כמו גאות ושפל- לפעמים מושכות ולפעמים מנסות להרחיק, או
שהיא אלה העקצוצים המוכרים באופן מטריד שחשה כל פעם שנגעה בו, אפילו במגע הכי קל.
היא הרגישה את הלמות ליבה שהיו חזקות כל כך שזה הכאיב לה. לרגע קל היא שכחה לגמרי
שהיא נמצאת כרגע בביתו של מישהו זר לחלוטין, מתמזמזת איתו כאילו אין מחר.
אחרי כמה שניות הוא התנתק ממנה בבת אחת.
"מה
קרה? זה בגלל הגיל שלי?" שאלה דליה. היא קצת נעלבה ממנו, אם לומר את האמת.
היא חשבה שהוא נגעל ממנה, או אולי היא עשתה משהו שלא לעניין. מחשבות רבות התרוצצו
בראשה.
"לא, ממש לא. לא אמרת לי בכלל בת כמה
את." אמר האיש והסתכל עליה בעיניים מצומצמות ומבט מוזר.
"אני
פשוט לא רוצה שיקרו דברים שנתחרט עליהם בבוקר. וחוץ מזה, אני צריך איכשהו לפתוח את הדלת." הוא הצביע על הדלת החומה שהייתה מסומנת תחת המספר
עשרים ושלוש.
"לא מעניין אותי כרגע מה יהיה
בבוקר." היא לחשה לו באוזן כך שרק הוא ישמע.
לא שהיה שם מישהו מלבדם, אבל היא ראתה
את השינוי: הלחישה שלה גרמה לעיניו להתכהות ולהפוך לאפורות-שחורות. במקום להיבהל, שזה היה הדבר הכי טבעי לעשות למחזה שכזה, דליה גילתה שזה רק מושך אותה יותר אליו, וגלי החום בגופה התגברו. כל עצביה רטטו.
הוא הסב ממנה את מבטו לרגע, הוציא את המפתח, פתח מהר את הדלת ולא ענה לה, רק הרים אותה על הידיים ונשא אותה לתוך הדירה, ואז הניח אותה על הספה.
"את רוצה קפה?" הוא שאל בדיוק ברגע הכי לא מתאים. היא כבר הייתה בטוחה שהוא עומד לנשק אותה, אבל משאלתה התנפצה. הוא הלך למטבח במהירות, מתחמק ממבטיה. דליה תקעה בו מבט מעט נעלב ותהתה למה הוא לא מסתכל עליה.
בזמן שהכין לה קפה היא הלכה לאמבטיה מעט מופתעת. היא התפשטה ונכנסה למקלחת, שהייתה מעוצבת בסגנון מודרני ומינימליסטי, עם אריחים שחורים, אמבט לבן וברזים כסופים.
היא נכנסה תחת זרם המים הקרים שעזר לה להתעורר. היא מצאה את השמפו והסבון אחרי גישושים רבים וסיבנה את גופה העירום. כעבור רגע שמעה נקישה ודלת האמבטיה נפתחה. האיש נכנס. היא הבינה ששכחה להסית את הוילון רק כאשר הוא צעק.
"אוי, תתלבשי!" הוא כיסה את עיניו בידו כשראה אותה עירומה לחלוטין. "באתי בסך הכול לקחת משהו..." דליה יצאה מהר מהאמבט, לבשה את התחתונים שלה ולקחה מגבת שהייתה תלויה על הוו ליד המראה ועטפה את עצמה.
"אני ממש מצטער." הוא אמר במבוכה. דליה צחקקה כשראתה אותו מנסה לא להיכנע לפיתוי לראות אותה בלי בגדים. "זה בסדר. שטויות. קורה. אני יכולה לשתות את הקפה שלי? הוא כבר מוכן?"
"כן. הוא בסלון." הוא החווה ביד מושטת אל המסדרון שהוביל למטבח ולסלון. דליה שמה לב שהוא משתמש בהרבה תנועות ידיים. הוא הזכיר לה מאוד מישהו, אבל שוב היא לא יכלה להגיד את מי בדיוק וזה הציק לה.
הם יצאו ביחד מחדר האמבטיה והלכו לסלון. דליה התיישבה על הספה כשרגליה שלובות בישיבה מזרחית ולגמה מהקפה שלה שהיה חם ומתוק, בדיוק כמו שהיא אהבה. "תודה." היא אמרה. היא הדליקה את הטלוויזיה וסרט כלשהו הוקרן על המסך. האיש התיישב לידה. היא שמה לב שהוא הוריד את החולצה שלו ונשאר במכנס ובחגורה בלבד. היא גם שמה לב לוורידים שבלטו בידיים שלו. היא בלעה רוק. תמיד גברים עם וורידים בולטים בידיים גרמו לה להימשך אליהם יותר. זה היה איזה פטיש מוזר כזה שהיה לה מאז שהייתה ילדה קטנה.
"קרה משהו שאת בוהה בי ככה?" האיש הסתובב כעבור רגע. עד אותו רגע דליה לא שמה לב שהיא בוהה בו ללא הפסקה.
"לא, שום דבר..." היא אמרה בשקט והחזירה את מבטה למסך. זומבים נראו רצים בשדה, סוחבים נשקים ורוצחים בני אדם. 'איזה סרט אידיוטי.' חשבה לעצמה דליה ונאנחה. מישהי צרחה ברקע ויצור מעוות מלא בדם סחב ראש כרות בידו.
הם המשיכו לראות את הסרט עוד זמן מה עד שקול פיצוץ קטן נשמע והחושך השתלט על החדר. "יש הפסקת חשמל." נשמע קולו של האיש ממקום כלשהו בחדר "פעם שנייה השבוע. אני אלך לדבר עם ועד הבית מחר." דליה הסתכלה בכיוון הקול בעיניים פעורות מעט אך כיוון שהיה חושך האיש לא ראה אותה. "כן." אמרה לחלל האוויר כי לא ידעה מה עוד להגיד.
רגע אחר כך היא שמעה את הספה חורקת ואז נדלקה להבה של נר. החדר הואר בוק קלוש, וריח של עשן ושעווה נישא באוויר. האיש שם את הנר שהיה עגול וגבוה על צלוחית מעץ ואז הניח אותו על השולחן. האור שהפיץ הנר הספיק כדי שדליה תוכל לראות את פניו. אחרי שנרגעה מעט מהשפעת האלכוהול, יכלה לראות שפניו היו יפות, עדינות וגבריות בה בעת.
הוא שוב התיישב לידה והספה שקעה מעט בקול חריקה. היא רצתה לנשק אותו שוב, לטעום את שפתיו ולהרגיש את ידיו הקרירות על המותניים שלה, אך לא עשתה שום צעד שירמוז על כך.
"את יודעת משהו? את מזכירה לי מישהי." הוא נאנח וחפן את פניו בידיו. "היא צעירה ממני בכמה שנים, היא בן אדם מיוחד, אבל היא תלמידה. והלוואי והייתי אני יכול להיות תלמיד כדי לנשק אותה עכשיו..." הוא אמר לפתע וצחק צחוק עצוב. דליה הביטה בו בהלם. מה פתאום הוא אומר דבר כזה? הוא מאוהב בתלמידה שלו? ליבה שקע לאיזור האגן שלה, והאכזבה מילאה אותה. אם הוא מאוהב במישהי, למה הוא התנשק עכשיו איתה?
"גם אתה מזכיר לי מישהו." היא השיבה, ונזכרה בכעס בבריאן. "רק שאין לי מושג מה הבעיה שלו, אבל אני בטוחה שהוא שונא אותי. הוא מתנהג אלי ממש מגעיל. הוא בטוח שונא אותי." אמרה דליה בתסכול ושיהקה שוב.
"אני בטוח שזה לא נכון." אמר האיש וחייך חיוך שהמיס את דליה. "איך אפשר לשנוא מישהי כמוך, מההכירות שלי איתך, שהיא קצת-טוב, קצרה, אבל בכל זאת- את דווקא אחלה בן אדם. אני יכול... לנסות משהו?" הוא שאל אחרי רגע של שקט. ונראה כאילו התחרט שדיבר בכלל. פניו הביעו הססנות ואפילו מעט פחד.
"כן... נראה לי." אמרה דליה, גם היא מהססת. היא לא ידעה מה הדבר שהאיש רוצה לנסות, ופתאום מחשבה מפחידה עלתה לראשה: היא לבד עם זר שאינה מכירה, בחדר ללא חשמל, וקרוב לוודאי שנגמרה לה הסוללה בטלפון.
הוא התקרב אליה בזהירות, ידיו נחות משני צידי גופה על הספה. אחר כך העביר אצבע על קו השפתיים שלה ואז נישק אותה. בהתחלה זה היה מאוד עדין, והיא קפאה. אבל אחר כך, כאשר היא לא התנגדה, הנשיקה הפכה ליותר רעבה ולוהטת. היא פשקה את שפתיה ונתנה לו לעשות בה כרצונה. תשוקה בלתי מוסברת בערה בה, כאילו היא מכירה את האיש שנים שלמות, ורק השתוקקה כל הזמן הזה לגעת בשפתיו. מגען צלצל לה מוכר אף על פי שהיא לא ידעה אפילו איך קוראים לו. שום נשיקה שהתנשקה בעבר לא השתוותה לנשיקה שלו. זה היה כמעט כמו קסם כלשהו שהופעל.
הוא החליק את אחת מידיו מתחת לחולצה שלה, מלטף את מתניה והבטן שלה. ללא כל התראה הוא הרים אותה על הידיים ולקח אותה לחדר השינה שהיה ממול חדר האמבטיה.
הוא הניח אותה על המיטה בעדינות ואז נשכב לצידה ועזר לה להוריד את המגבת. דליה הרגישה חום מתפשט בכל גופה. מצד אחד, אדרנלין בער בה. רצון עז להרגיש אותו, להבין איך זה להיות בפעם הראשונה אישה. בה בעת, כשנגע בה, היא שוב הרגישה גל חום מוכר, כאילו הוא היה שם, ועם השנים היא שכחה איך זה מרגיש אבל חושיה נזכרו מיד. איך זה ייתכן?
לפניו היה לה חבר כמובן, אבל זה לא הרגיש לה אותו הדבר. איתו היא הרגישה הרבה יותר בוגרת, סקסית ונשית מאשר כשהייתה עם שרון.
היא לא התנגדה כאשר הסיר ממנה גם את התחתונים, או כשהסיר את בגדיו שלו וחשף בטן שרירית שגרמה לדליה להזיל ריר. כל מה שידעה זה שהיא רוצה אותו.
השעה הייתה 8:42 כאשר דליה פקחה את עיניה. היא נדהמה לגלות שישנה כמו תינוקת, בלי חלומות על בריאן, ובלי להתעורר אפילו פעם אחת.
רק אחרי כמה שניות קלטה משהו מוזר: אין לה שעון דיגיטלי בחדר, והתמונות על הקיר מול המיטה הן לא שלה ושל אמא שלה, או של אבא שלה המנוח. לאן נעלם ארון הספרים השחור שלה, ולמה הוילונות האלה כחולים ולא לבנים כמו שלה? אפילו הלפטופ לא היה שלה. אין לה לפטופ, יש לה מחשב נייח בכלל. רק האייפון, עם הכיסוי בדוגמת השחמט שהיה מונח על שולחן חום פשוט, היה הדבר היחיד שזיהתה כשלה. היה פה שקט, לא נשמעו כלל מכוניות, בניגוד לשאר הבקרים. איפה היא נמצאת?
היא ניסתה לקום וגילתה שיש לה כאב ראש נוראי, כאילו אלף מקדחות קודחות לה במוח. היא גם גילתה שהייתה עירומה מתחת לשמיכה כשהזיזה אותה.
גם המצעים על המיטה היו צהובים ובלי ציורים, ואילו שלה היו סגולים בהירים. היא ראתה את התחתון הכחול הכהה שלה שוכב זרוק אי שם בפינת החדר.
לרגע הרגישה בחילה קלה. היא בהחלט הייתה שיכורה אתמול. את זה היא יודעת. האם ייתכן שהתקשרה לאחד האקסים שלה ועכשיו הם באותה מיטה?
היא הסתובבה שמאלה והביטה במיטה.
כן, בהחלט היה שם גוש קבור מתחת לשמיכה הלבנה. והגוש הזה זז. הוא זז לפי כאילו קצב הנשימות, מעלה ומטה, מעלה ומטה. דליה בהתה בגוש הזה עוד כמה שניות כשלפתע הוא התהפך והפיל מעליו את השמיכה ולעיניה נגלה הפרצוף של בריאן.
עולמה של דליה כאילו נשמט מתחתיה ורגליה רעדו.
היא צרחה צרחה ארוכה. בריאן קפץ ממקומו. שיערו היה פרוע, קורי שינה עדין נתלו קצות עיניו. הוא הביט במראה, ואז ראשו הסתובב אליה "ד-דליה?!" הוא הזדעק. בהצתה מעט מאוחרת, היא תפסה את השמיכה וכיסתה את חזה העירום.
"אמא." אמרה דליה. כל מה שזכרה מאותו רגע היה את הכרית הלבנה מתקרבת אל הפנים שלה שנייה לפני שהיא התעלפה.
נו, איך?
שלכם, ויטל P:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
