"מלשב"ים יקרים, ההגעה ליום המיון הנה בגדר חובה, נא להגיע עם תעודה אחרונה ותעודת זהות, נשמח לראותכם"

צה"ל, אותו גוף שכולנו שאפנו להשתייך אליו בתור ילדים, ללבוש את המדים הירוקים שלו שמקשרים את לובשיו לבגרות, לישראליות ואיכשהו... לחושניות..

אבל ככל שהגיוס מתקרב הרצון הזה להיות חלק מאותו גוף אטום, מתנשא וחסר התחשבות מתרחק... ונוצר מן משחק כזה... מין שני קצוות שלעולם לא יפגשו... הרצון הולך והגיוס בא... שומרים ביניהם מרחק קבוע..

יכול להיות שזה יהיה נחמד... להיות חיילת שחרחרה במדי זית... לשרת בקרייה או במקום דומה ששומר מקומות לג'ובניקים מיותרים... להסתובב בעזריאלי ולקבל נסיעות חינם באוטובוסים וברכבת..

אבל לא על זה חשבתי כשתהיתי מה אעשה בצבא... דמינתי את עצמי רצה בג'בלאות.. נלחמת ברעים וכובשת אזורים!

או אולי... מפענחת מסרים סמויים בביתן סודי וסגור של חיל המודיעין...

אולי אפילו צוללת מתחת לים ובין הכרישים ומחפשת סימני אזהרה מפני תקיפות שעתידות להתרחש!

טוב נו...

בכל מקרה יש לי שובר לניצול באמריקן איגל... יום בעזריאלי יכול להיות שימושי..

גיוס קל!

"קודם כל תנשמי", הייתי אומרת לעצמי כל פעם שהרגשתי ככה,

והייתי משננת את המשפט שאמא שלי תמיד הייתה אומרת: "תחשבי חיובי, יהיה חיובי"

בתקווה שמחר כשאני יקום בבוקר, היקום יחליט לתת לי מתנה ולהשכיח את כל הצרות..

כשהייתי קמה בבוקר ומגלה שכלום לא השתנה, הייתי מנסה לשכנע את עצמי שאולי היקום הלך לישון לפני ולא קלט את החשיבה החיובית שנכנסתי אליה בעזרת אינספור מדיטציות שהיו כל כך חזקות, שאפילו הזבוב שהתיישב לי על האף לא הצליח לשבור אותן.

התחושה הזאת הגיעה לפעמים סתם כך, בלי שום סיבה או טריגר, מין גל קור שהתחיל במרכז החזה ולאט לאט התפשט לשאר חלקי הגוף,

הוא בדרך כלל לווה ברעד ומחק לי את החיוך מהשפתים... ומהעיינים..

לפעמים הגורם לתחושה היה כל כך ספציפי שהתחשק לי לבכות..

וכמובן שהאשמתי את עצמי, מי אם לא אני אחראי לתחושה הזאת שאני מרגישה? לרעד המנוקר הזה שמוחק את כל מה שטוב?

יום אחד התעוררתי בבוקר והחלטתי לשים לזה קץ, לא ידעתי שאותה תחושה מנוכרת שגרמה לקצת עור ברווז ולפרצוף תשעה באב הייתה רק משחק, משחק שהבטחון המעורער שלי שיחק איתי לפני שהנחית עליי את המכה האמיתית.

הרגשתם פעם, שכל האוויר מסביבכם נשאב בבת אחת? ואתם נשארים מכווצים.. ומתוחים..? בלי אפשרות לנשום? או לזוז?

מן תחושה שאין לקוצר הנשימה הבלתי נסבל הזה סוף, ושתצטרכו להישאר מכווצים ומתוחים כל החיים?

ניסיתי לראות פסיכולוגים, באמת שניסיתי... אבל לראשונה היו טיקים שהסוו בהנהונים בלתי פוסקים, והספה של השני הייתה כל כך מרופטת ומריחה שבמקום לדבר הייתי עסוקה בהתחמקות מפשפשים..

אם לומר את האמת... אולי אני סתם מחפשת סיבות. הראשונה הייתה מאוד חביבה והיה נראה שהיא מקבלת ומבינה.. והשני.. טוב השני באמת היה קצת מוזר... אבל להגנתו אני רק אומר שהיו לו כמה ספות נוספות בחדר שנראו נקיות יותר.

קצת קשה להודות בזה.. אבל לא רציתי לספר להם! שלא יחשבו ש.. שלא יחשבו מה שכולם חושבים, שאני... נו אתם יודעים, למה לספר על הבעיות שלי למי שלא מוכרח לדעת? למה מישהו בכלל צריך לדעת?

ושחס וחלילה לא יראו אותי בוכה.. זה יהיה מחדל רציני..

בכל מקרה, החלטתי לא לוותר, לנסות להתגבר על המחנק האיום בחזה בעזרת תזונאית, אולי זאת התאווה שלי לפיצה שגורמת למועקה?

למרות שפרויד בטח היה אומר שזה הפוך.... אבל לכו תסמכו על בחור שמבסס את התיאוריות שלו על המיתולוגיה על היוונית... זה כמו לסמוך על מדוזה..

בכל מקרה.. התזונה קצת עזרה.. נתנה אנרגיות... אבל לשמור עליה לאורך זמן?! בלתי אפשרי..

למההה אתם שואלים??

נראה אתכם מוציאים את הסוכר מהבית..

אולי אני אחזור לנסיונות שכנוע של היקום שאני באמת חיובית... אני מאמינה שזה יכול להשתנות.. אם אני רק אמצא פסיכולוג נקי... או.. או אולי תזונה הגיונית!

או אם היקום סופסוף יקשיב לי ויפסיק להירדם כל לילה לפניי....