"כניסה קרקעית לעזה," והפעם כבר לא מדברים על זה.
לא כמו אז.
כשהיו השמועות על רצח הנערים, כשההודעה הרשמית התפרסמה בחדשות, כשעברנו כולנו מחול של חום וקור- מתלבטים בין חששות לתעוזות הזתיות.
היינו אז, נערים ישובים בנוחות על כורסאת הטלוויזיה. יודעים הכל, וממשיכים בחופש את הדיונים שנהגנו לעשות פנים אל פנים משך שנת הלימודים- אודות רעיונות, מעשים, לקחים.
הוואטסאפ ביקש לסייע לנו, וההתלהמות שבו אותו הלילה- עת שיחרור ההודעה על הרצחם... קשה לי להאמין שמי מבין השיחות הסוערות שניהלנו בפורום מלא כמעט ובנוכחות גשמית שעולה על גדותיה, יגברו עליה בזיכרוני.
הסיבות לכך אינן נעוצות נטו באופי הויכוח או במאורעות ובתקופה או... בכל דבר חיצוני אחר. חלק מזה טמון גם בי, בתעוזה שנגלתה בי בו, בהתעניינותי המתפתחת וכמעט שרק נולדת בפוליטיקה ובמאורעות שונים. בראשיתי בלקיחת צדדים, תחת צידוד במבוגרים שונים.
תמיד הייתי סקרנית ודעתנית, פשוט... באופן קצת אחר. קצת יותר ילדותי ותמים, מבקש לדרוך רגלו על צדה הבטוח של הרפסודה- ושכולם יעשו זאת בדיוק, בלי לריב אחד עם השני על חלקת המקום הקטנה שהחזיק.
היינו נערים. כל שבר התפתחות חלף דרכנו, מרגע שיחרורו במקום כלשהו ועד נחיתתו בין כפותינו. דיונים ארוכים שטחו דעות שונות ותיאוריות משונות, רצונות, בקשות, איומים, הבטחות... שבריר ריב אבל המון המון אחווה. נדמה שכולם ידעו שזהו רק דיון, שאין בכוחו או שתחליתו או במטרתו לפרץ תהומות בנינו, ושהדבר בכל זאת ארע. אחים אוהבים וכעוסים, משמיצים אחד את השני בפנים בעדינות, ובפנים בהחלטיות יתרה: "אינני מאמינה שהיא אמרה את זה. שהיא באמת חושבת ככה. איזה מין בנאדם נוראי היא. ידעתי שעשיתי נכון כשהחלטתי להתרחק ממנה אז..."
קבוצת הוואטסאפ הקטנה של השכבה שלי הייתה למפת עם ישראל. וכולנו היינו בתוכה, על אף דיבורים שנשמעו בדבר בריחה לחו"ל.
היינו נערים. מחפשים, מחליטים, צועקים ומלחששים.
היינו נערים. חשבנו שהכל בידנו. שהכל בסדר. שתכל'ס אין ממה לדאוג. שהכל בשליטה.
כשש' שטח מה לדעתו יעשה הרמטכ"ל וב' קרא לו פרשן פוליטי, כשב' אחרת וא' לצידה צעקו מה לדעתן צריך להעשות וביקשו את הכח לעשות זאת בעצמן, כשע' התלוננה על הרשויות והשלטונות וביקשה להאדיר את ברלין... כשמ' ומ' ניסו להרגיע את הרוחות- זו בדרכה החכמה והמרגיעה, זה בדרכו החכמה והעוקצנית והסרקסטית והמקצינה... ידענו שהכל יהיה בסדר.
ידענו שאלו דיבורים, חשובים אך נעוצים עמוק בחול.
ידענו שהסערה תחלוף, עמוק בתוכנו ציפינו להיזכר בה מתוך השקט של הימים שאחרי הבאים, ולהעלות רעיונות ישנים ותחושות חדשות, מלוות בציחקוקים: "אוי, היינו כאלו חמודים וקטנים..."
ועכשיו.
דממת אלחוט.
"כניסה קרקעית לעזה," - חדשות.
"אתם חושבים שידחו את המועדי ב'?" "נה אין מצב, פשוט יעשו את זה במקלטים..." "כן זה כבר קרה פעם" "מה, אבל לא כל הבתי ספר ממוגנים" "ילכו לכאלה שכן ממוגנים" "אתם לא מבינים איזו עבודה הציעו לי!! 30 שקל לשעה" "וואי איפה?" - קבוצת הוואטסאפ.
זו האדישות שכרוכה בחיים שבצל המלחמה (סליחה.... מבצע), או חוסר העונים שכרוך בדיוק באותו הדבר? - אני.
כמעט וכתבתי חוסר האונים שכרוך בנעורים. זה לא נכון. לא זה, ולא האדישות.
כבר צפיתי בנערים עושם ומצליחים ודואגים... גם פה. אבל נדמה שהיום הם קצת קהים.
זה כבר לא בידיים שלנו. תתעדכנו בחדשות, ילדים. אין מה לערוך דיונים. המצב מתחלף כל שתי דקות, וזה ברור שאתם מבולבלים. תמשיכו לצפות. כן, כן... אתם יכולים לכתוב סטטוס.
זה לא בידיים שלכם... שמרו אותן קרוב לכיס, שלא יפגעו חלילה מרקטה.
עידן רייכל- מחכה:
https://www.youtube.com/watch?v=gJj1Xtdt8ZQ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת דקות