שבעצם אני מחשיבה להיום. אלא שהפעם אין לי איזו פואמה בשקל להפליץ כאן. (וואו. המון אהבה עצמית היום...)
רציתי, דווקא. אני קצת כועסת על עצמי. קצת מתחרטת. עוד דבר שאני נכשלת בו? סה"כ לכתוב כל יום... (כן, זה לא כזה פשוט. על אחת כמה וכמה כשאני יודעת שכל מילה עתידה להיות פומבית. אני אפתח עוד איזה בלוג פרטי או משהו ובו באמת אכתוב הכל...)
בשורה התחתונה, זה טוב. חרטה מעידה על כך שאני לא פסיכופטית. (קוראת עכשיו את "אשמת הכוכבים", להגנתי קניתי אותו עוד לפני שידעתי שזה מפורסם- האיור שעל הכריכה [יחד עם השם] קנה אותי [ובעצם אותו]... אותה גרסה ממש דומה לאיור המפורסם ההוא שציירו העתק שלו גם בבית הספר שלי... ובערך מאז, מסקרן אותי מאוד... קיצר קוראת עכשיו אשמת הוככבים, אז אל תתייחסו להומור אפל ברצינות תהומית.)
רציתי, אבל לא באמת רציתי, הייתי קצת הרבה יותר חסומה ונסערת ממה שאני עכשיו- הקריאה באמת עזרה לי בכל זה... ופשוט ירדתי, סוגרת את החלון ומשאירה אותו פתוח בליבי, דלת חורקת שמותירה סימנים ומציקה לאוזניים עד שהן מחליטות להתעלם ממנה. מתרגלות וחושבות שהן משלימות עם קיומה הטורדני.
ואז, יום אחד, היא נתלשת לחלוטין.... והן מצטערות, ומבינות שחבל היה שלא טיפלו בה כשיכלו. כשלא דאגו לה באמת, ולא רק בסתרי מחשבות לבביים.
לחילופין, הן קמות יום אחד- אגב עבודה מעוררת (הלוואי שיכולתי לנקד את זה... נקדו אנא את ה"ו" בשתי הדרכים [הנפוצות] האפשריות, U ו- O) השראה, נוטלות קצת שמן לידיים שתחת חסותן ומנגבות. מסירות בדקדקנות כתמים, כשהן שופכות אותו נוזל צהוב מן המיכל ומייקרות אותו פי מונים חסרי מנייה. מונים שאינם בעלי מנייה. שלא ניתן למנותם.
כן, אני וכתיבה. על אחת כמה וכמה (אך לא בדיוק מאותה סיבה) בבלוג.
רציתי כל כך, אני עדיין רוצה, לכתוב על הכל. אבל האמת היא שהבלוג הזה הוא לא לחלוטין פרטי. ובאמרי זאת, כוונתי שאינו מאת האחוזים אנונימי, חרף השתדלותי (הלא כבירה במיוחד). החבר שלי מכיר אותו, על קישורו ועל תוכנו, עליי ככותבת בו. הוא הבטיח שלא יביט שוב עד שלא אבקש, יאפשר לי לעסוק בפרטיותי פה...
ובכל זאת.
ואולי כן אתפתה לכתוב? על הכל?
אני לא מסוגלת. על אף שאני רוצה.
אכתוב זאת בכל זאת, אני חושבת, רק שלא כאן...
כעת אכתוב על משהו אחר.
(הו הו איזו הודעה, איזו חשיבות... ואיזו רשמיות...) -דברים שאני אומרת וישר מבינה כמה שאני מפגרת- (אבל לא באמת, כאילו... זה לא מונע ממני להגיד אותם שוב D: )
^ עוד אחד מהדברים האלו בדיוק
טוב, חאלס
באמת שוקלת למחוק את השורות האחרונות...
מבינה שככל שאני כותבת על זה,זה מחמיר את המצב.
יש מלא דברים שאני רוצה לכתוב עליהם. במקום זה, אספר על המקרה המוזר של החתולה בשעת לילה:
אתם לא יודעים, אבל יש לי שתי חתולות וכלבה. התפתיתי לכתוב "כרגע", כשהבנתי שזה בעצם קצת פותח פה גדול לשטן... (אני באמת מאמינה בזה?? טוב די, אני אמשיך).
המצב בבית שלי די סטטי, כאילו... אנחנו לא זורקים אף חיה ולא מגרשים אותה, הן גם לא מתות מהר או משהו. פשוט, יש אצלנו תמיד תפוסה משתנה תדיר של חיות, ואנחנו משתדלים למלא אותה.
זה התחיל בהבטחתו של אבי לאמי באחד משלבי טרום-הנישואין שלהם... "בבית שלנו לא יהיו חיות".
זה המשיך עם אקווריום מלא בדגי גופי, דרך כמה גורות חתולים שהצלנו ומסרנו, זיקית שחלפה בביתנו עד ששוחררה בשדה (אז אנחנו כן משלחים מאיתנו בעלי חיים אחרי הכל) והספיקה לבקר איתי בבית הספר- להפחיד כיתה שלמה של צווחניות ולזכות את הילדה הכי חננה בה בשיחה עם המנהלת, עדר (אני לא צוחקת, החברים הקבועים- שלא נשלחו לפינות ליטוף וכדומה שבועות אחרי המלטתם, עמדו על 20 במספרם הלא מדוייק) של ארנבים, ואפילו חולדה ביתית... דרך עוד 3 כלבים וחתולה שלא נמצאים איתנו היום, ועד לשתי החתולות והכלבה שכן איתנו היום.
ההורים שלי גרושים, אגב.
התגרשו הרבה אחרי שכל המצעד הזה התחיל, למקרה ששאלתם... אבא שלי הביא את הכלבה שיש לנו היום בעצמו.
לא, הכוונה היא לא שהוא ילד או הרביע אותה (איכס 
).
הוא בסך הכל היה אדם עם מחשבה, אוטו, (רישיון תקף), ויכולת חיפוש באינטרנט. הוא לקח אותה מבית מחסה, למען הסר כל ספק. בהסכמת וברכת הבעלים. וואו אני חייבת להפסיק לחשוב (ד) ככה. סלחו לי על כל זה בבקשה, זו השעה... טוב די עם הרחמיים העצמים! זו אני ולכו לעזאזל. אני מפחידה כשאני מדברת ככה?
חחח אני בסה"כ מביאה אליכם בכנות ובפתיחות את מה שעובר במוחה של כל נערה מתבגרת... (שקר גס כלשהו. בעצם השקר הגס הוא השקר הגס, תכל'ס זה נכון 
)
טוב, בחזרה לעניינינו שהם בעצם ענייני והיום הם לא מאוד עניינייים... (מתישהו הם כן?)
רגע, למה התחלתי לספר את כל זה?
אוקיי אני אקצר מאוד, יש לי חתולה, אני מאוד אוהבת אותה, היא תקעה המון מבטים מוזרים, החלטתי שהיא חולה, הזמנו מונית, היא הבריחה ממנה את הנהג באמצע הכביש, ירדנו וצעדנו איתה בחזרה הביתה בחושך- אין ספק שהיא שמחה... הגענו הביתה, היא נראתה בריאה להפליא, טפו טפו טפו בלי זכר לחולי שלה.
אוקיי אני כל כך שונאת לפרסם את זה היום.
הפואנטה היא שיש ימים רעים שהם טובים.
ויש ימים טובים שהם רעים, אבל אף יום לא באמת רע...
יש לי 365 מינוס 6 מינוס *לא מוכנה לספור* עד גיל 18, אולי (אין לדעת) פחות מכך בחיים... וגם אחרי גיל 18 המבורך...
אני חושבת שרק השנה סוף כל סוף הפנמתי שכל יום שעובר מקרב אותך למוות.
אני לא מסתכלת על זה במובן הדכאוני.
בכלל לא.
במקום להיות הפוצית בת ה4\5\6 עד ה16 וחצי בערך שחלמה להתבגר, אני עכשיו הילדה בת השבע עשרה שמבקשת לעצור קצת את הזמן מדי פעם- ומנסה למלא את החללים שנפערים בו עד תום.
כנראה שאכן התבגרתי.
אולי. קצת. לא יותר מדי, לא מעט מדי. אני לא בדרך לשומקום.
אני בעיקר קצת מוזרה היום. ומשתדלת לאהוב את זה.
האמת שדי מצליח לי :) (לא מאמינה שהודיתי בזה)
המממ... זה נראה לי עכשיו פחות מתאים. אבל כשהתחלתי לכתוב רציתי להוסיף את השיר שנתקע לי בראש:
https://www.youtube.com/watch?v=QEjgPh4SEmU
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת דקות