בתחילה קראתי לפוסט "על יצירה ועל טבע"... קראו את המשך ההקדמה במחשבה זו:
מהשם, כנראה, זה נשמע איזה פוסט מעורר השראה. מערער השראה. זה משחק די נחמד.
האמת היא שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה עכשיו, 00:04, התאריך התחלף עתה מן הראשון ליולי לשני בחודש. לפני כמה שעות יום שלישי פינה מקומו לרביעי, ובעוד כמה שעות אאלץ לקום, להתארגן, ולנסוע לבית הספר. מזמן לא הייתי בו, לא לפני מספיק זמן.
מתכונת במתמטיקה...
רק הרגע פרסמתי פוסט, וכן הייתי רוצה שיסתכלו בו, אז את הפוסט הזה אפרסם מחר. וכדי שיופיע בפוסטים האחרונים וימשוך אנשים (השם קצת נדוש אז אולי לא כל כך), גם אשנה את התאריך. לכן כתבתי את כל זה.
האמת שאני מתכוונת רק להתחיל אותו עכשיו, אז לשוחח עוד קצת עם חבר שלי, וללכת לישון. את ההמשך אוסיף מחר. לכן כתבתי את ההקדמה ה(בתקווה לא)מתישה הזו D:
מצאתי, לפני כשבוע לערך, ברגעיי האחרונים בערך בבית לפני שנסעתי אל סבי... דף. הוא היה זרוק על המכתבה המבולגנת-תמיד בעליית הגג שלנו, מצ'וקמק ודהוי, חבר שנשכח ולא היה כמעט טעם להעיף בו מבט. האמינו לי, רק בחלל הרבוע הקטן עליו ישב נמצאו עוד המון. ומה מסמן לי שאינם כמותו? שאינו כמותם... ילד מיותם. התכוונתי לכתוב אבל לא מעניין במיוחד, ואז הבנתי שילד מיותם אינו יכול שלא לעניין (בעצם יש רבים כאלו ואינני בודקת בהם תדירות... שלא נומר כלל), ואז הבנתי שאני נותנת לדף הזה את הכינוי רק בדיעבד. אחר יצר סקרנותי שהפעיל את עיניי וגישש בידיי, אחר שקראתי את תוכנו:
יצירה טבעית (כתב גדול ומעוגל, תואם את שלי בעת ילדותי, לפי צורת הל' שכתבתי בהמשך כנראה מכיתה ה', סביר להניח שמכיתה ו'...)
האדם נוצר מאדמה
הציפור עשויה ממעופה
הפרח עשוי מעלים
ההר עשוי מסלעים
המים עשוים מטיפות
הימים נוצרים מלילות
אך ממה נוצרות רגשות?!
ממה הן בעצם עשויות?!
ממה עשויה אהבה?!
ממה היא בעצם נוצרה?!
על שאלות כאלה אין תשובות
חורשים עליהן ימים ולילות
ובסוף באים ללא התשובות
ואין יותר מה לעשות!
הדף הזה הוא ילד מיותם, כי הוא הילדה שאני, הילדה שבתוכי, הילדה שהייתי- ואני מרגישה שמשהו ממנה, מקום קטן, משהו מהתמימות הזאת ומהסקרנות והנאיביות והבטחון והאמונה והסקרנות והאומץ... והחלק שלא שם על העולם. קצת נעלמו. נותרו מיותמים, חבויים בחלל, עזובים על השולחן בפניי כל ונסתרים מעין.
אלו בעצם שני דפי פוליו, שורות עבריות, עדיין מאוחדים בפיסת רצועת הדבק האדומה שהוצמדה להם כמעט מיד עם היווצרם.
בראשון של הדף השני ישנה שורה אחת, היא פותחת וחותמת אותו:
תפקחו את העיניים תסתקלו
שכחתי להגיד. היא מחוקה. קו מעגלי של אותו העט הכחול בו נכתבה מקשקש עליה, בניגוד ליצירה טבעית- כתובה יפה בעיפרון אפור, נותרת מסודרת ונועזת במקומה התבניתי כמעט, הממורכז והחשוף (מאוד) כמעה- אבל על אף הציפייה (שנראה שלא הושקעה בה, כמו גם כל מאמץ) אני מצליחה לקרוא בה בקלות יתרה.
היא הופקסה, והכותבת לא חשבה שאיש, לעולם, ינסה להפוך בה- לחפש את הפתח ולחדור לתוכה.
screw this. החלטתי לפרסם היום.
אם לא היום, אז מתי ?
אם אין אני לי מי לי... ואם לא היום, אף פעם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת דקות