עכשיו אחרי שלקחו אותך ממני
נשארתי עם מחשבות של "מה היה קורה אילו?"
איזו מציאות היתה לי עכשיו אילו היא לא היתה הורגת אותך?
כנראה שהית מילל בהתרגשות כל בוקר ברגע ששמעת שקמתי
ואז הית מתרפק עלי ומגרגר לפחות חצי שעה תוך כדי שאני מלטפת אותך
והית ממשיך להזכיר לי לקחת הפסקות שכאני עובדת על המחשב כבר יותר מכמה שעות
ולהראות את התחת שלך למצלמה בכל פגישות הזום שלי
ולפגוש אותי בהתרגשות ליד הדלת כשהיתי חוזרת הביתה
ולעקוב אחרי לכל פינה שהלכתי אליה בבית כי רצית להיות קרוב אלי
כך גמלת לי על כך שהצלתי אותך
אחרי חודש וחצי של חבישות כל בוקר וערב של הפצעים שלך
כדורים, משחות, ליטופים, נסיעות לווטרינרית
ראיתי איך אתה משתפר מיום ליום
גם בריאותית וגם התנהגותית, לאט לאט הבנת מה זה להיות חתול של בית
הפסקת לגנוב לחם מהשיש, הפסקת להפיל את פח הזבל כדי לחפש בו שאריות
ואז היא טעתה, נתנה לך זריקה
ובבוקר אחרי קמתי, אתה יללת בהתרגשות כמו תמיד ואז מיד נפלת והתחלת לפרכס
ישר סרטון, ישר טלפון אליה "שאול מפרכס, אולי מהזריקה?"
היא טענה שאין שום קשר לזריקה, אמרה אפילפסיה
שאלתי שוב
אמרה לא צריך לעשות לו בדיקות, רק להביא לו כדורים
הרגשתי שמשהו לא נכון, אבל היא הווטרינרית
לה יש וותק של 25 שנה, ולי יש רק לב של אמא דואגת ותחושת בטן
אבל היא עשתה טעות, אבל היא לא מודה שזו היתה טעות שלה
היא הרגה לי את החתול
ואפשר לעשות בירורים מה היה נכון ומה לא וטעות של של מי ומי האשם
לצעוק, לבכות, להתווכח, לנסות להוכיח
אבל זה לא יחזיר לי אותו, אז מה הטעם?
עבר מספיק זמן אבל אני עדיין מתגעגעת וכואבת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Spooky Ghost