אין לי מנוח. אני יושבת על השטיח במרכז החדר, מולי שני נרות דולקים, מימיני כוס יין בתהליך ומשמאלי גיטרה שהתייאשתי מלנגן עליה. לא מצליחה לשיר את הסולם הגבוה, אני חייבת להפסיק עם הסיגריות. 

כמה מפות עולם שמצאתי ברחוב, מפוזרות על הרצפה ומפרידות בינו לביני, כמה סימבולי. הוא משתמש בצבעים ובמכחולים שלי לצייר קקטוס על דיקט עץ כצפוי מקאובוי. קאובוי שלי. שלי, אני אומרת אבל בספק שזה הוא המצב. ״יש אנשים שרוצים להשתייך לך אבל יש אנשים שפשוט לא רואים את עצמם עם אף אחרת מלבדך״ הוא אמר לי אמש, שם את עצמו בקטגוריה ב׳. 

הוא הבחור הכי יפה שהכרתי, אני יכולה לומר בכנות. מהרגע הראשון שהכרנו, הוא נגע לי בנפש, כמו רבים אמנם ברגעים אחדים.. אבל זה התמשך וזה ההבדל הקסום. זה פשוט לא נעצר ברגע, אלא המשיך. וכך הוא יושב מולי ומצייר על רצפת החדר שלי ואני מנסה לנגן ״פרפרים לבנים״ ומתביישת שסופרנית לשעבר שכמוני כבר לא מגיעה לסולם. 

הוא הולך לעזוב, אני מנסה להזכיר לעצמי. ההכרה מחלחלת לאיטה בכל פעם שאני מתעוררת לצידו ותחושת החולשה מתגנבת לליבי. זה מתגבר עם הימים, מתגבר עם התגברות הרגשות שלי כלפיו. כולם עוזבים בסוף, אני יודעת, בעקרון מניסיון. כי אני הראשונה בדרך כלל לעשות את הצעד. והרי ״גם זה יחלוף״ מתנוסס לי מעל המיטה על תמונה קטנה שעיצבתי ומזכיר לי להיות זן.  תהיי זן, תשחררי, תהני מהרגע. 

אבל הרגע כל מה שאני מרגישה זה חוסר מנוח, כי יש ריחוק באוויר ואולי הוא פרי דימיוני.. אבל יש לו ריח מוכר של משהו ישן, פחד. אני מפחדת, כי התאהבתי בו חזק ובאמת.