החלטתי להקדיש את הפוסט הראשון, להסבר קצר ונוגה.
היום היה לנו מבחן באנגלית, על הסיפור "ruls of the game".
מי שלא יודע, מסופר שם על ילדה בערך בת תישע שמשפחתה היגרה מסין לארה"ב והיא הופכת לאלופת שחמט.
מה הקשר?
חכו, זה מגיע.
בהתחלה, אימה של הילדה מלמדת אותה את אומנות הכוח הבלתי נראה. זאת שיטה להשיג כל מה שרוצים, בלי להראות לאף אחד שאתה רוצה את זה.
שימושי, בהחלט.
הילדה נדלקת על הרעיון, ובאמת לא מבקשת דברים, אלא רק מחכה, שהרוח תנשוב ותביא אליה את הדברים שהיא רוצה.
עד כאן שיעור אנגלית ספרות 5 יחידות.
בבלוג הזה, אני רוצה לכתוב, כדי לכתוב על דברים שאני רוצה לכתוב עליהם.
אני לא יודעת מי יכול להזדהות איתי, אבל יש לי שתי בעיות עיקריות:
אני נערה שקטה, ולא כל כך חברותית, שתעדיף לשבת בצד ולקרוא ספר או לעשות שיעורי בית, מלדבר עם בנות מהכיתה.
זה לא שאין לי חברות. בעניין הזה, אני מסודרת.
זה פשוט שאני וכל החברות שלי דומות באי היכולת התמוהה שלנו להתחבר עם שאר הקבוצות בשכבה ובבית הספר.
אז זאת בעיה אחת.
בעיה שניה, היא שקשה לי להביע את עצמי בעל פה. אני בן אדם סגור, ואולי אפילו מעט אגואיסט, וכל פעם שאני פותחת את ליבי בפני מישהו, אני מתחרטת על כך עמוקות אחר כך.
אני מרגישה שאני צריכה להשאיר דברים אצלי, אחרת אני אתפזר ברוח. אני מאוד רכושנית בנוגע לעצמי.
אל תדאגו, לא כל פוסט יהיה כל כך ארוך ומייגע. זאת רק ההקדמה.
אני לא יודעת בדיוק איך אני אעשה את זה, אבל אני רוצה לפרוק, בקטעים קצרים, את כל מה שאני לא רוצה להרשות לעצמי לאבד אל העולם- את התחושות והמועקות שמשתחררות אצלי רק בכתיבה.
אז לעניין שם הבלוג- כמו שכתבתי בתיאור- אני ממש מקווה שהכוח הבלתי נראה הזה עובד, כי אחרת, יש לי בעיה רצינית.
אז... נשתמע, נתכתב וכו',
Po Et.