I love the way you lie...

תדברי איתי.
"תדברי איתי", היית מבקש כשהיינו יושבים בבתי קפה. "תניחי את הטלפון בצד, ספרי לי איך עבר עלייך היום".
"תדברי איתי", היית לוחש אחרי הסקס. "היה לך כיף? גמרת?"
"תדברי איתי", היית מתחנן כשהייתי נראית מדוכדכת. "ספרי לי מה עובר עליך, אני רוצה לשמוע, את אף פעם לא לבד".
"תדברי איתי", היית מצווה כשראית שאני מסתירה ממך משהו. "עדיף אמת מרה מאשר שקר מתוק".
"תדברי איתי", היית צועק באמצע ריב, כשהייתי נכנסת מתחת לשמיכה ומחכה שהתקף הזעם יעבור. "תפסיקי להשאיר אותי לבד!"
בפעם האחרונה כבר לא הצלחתי לדבר.
בין שבירת האגרטל שעמד מאובק על השידה לניפוץ המראה הבנתי שאין עם מי לדבר.
אז פשוט אספתי את עצמי והלכתי, מבינה ומשלימה עם הסוף.

אחרי שלוש וחצי שנים נפגשנו במקרה בבית קפה שכונתי בדרום תל אביב. אני עם הלפטופ ואתה עם העיתון.
"תדברי איתי", ביקשת.
אז דיברתי. על העבודה ועל הבוס הקשוח, על אמא שעברה ניתוח בברך, וכמה שקשה לה מאז שאבא נפטר, ועל התואר שכל כך קשה לי להשלים, ועל מאי שנסעה להודו, ועל ירין שחתמה קבע, ועל הטבעת שיש לי על היד, ועל העובר שיש לי בבטן, ועל השמות שחשבנו לתת אם זה בן כי אין מצב שזה בת, ועל הבית שאנחנו מתכננים לקנות, ועל כמה שבעלי הוא גבר חלומותיי, ועל זה שהוא מביא לי פרחים כל יום שישי, ועל הרעד שיש לו בקול כשהוא קורא עליי'אשת חיל', ועל החיים בלעדיך.
ומה איתך? דבר איתי", ביקשתי.

השפלת מבט ואמרת,
"לפעמים עדיף פשוט לשתוק..."

ביום שקניתי מיטה חדשה לחדר החלטתי שאני מפסיקה עם השטויות. אמא אומרת שרווקה מעל גיל 30 היא מקוללת או מכוערת. אבל מה היא מבינה, היא התחתנה בגיל 17 במרוקו.
אז קניתי לי מיטת אפיריון לבנה, מהסוג שמקבלים במלונות, עם וילונות מלמלה מלמעלה ומזרון אולימפי. מיטה כזו שהגבר שייכנס אליה יצטרך להיות ראוי...
למען האמת הופתעתי שהצלחתי לעמוד בהבטחה שלי לעצמי. חודשיים של רווקות מהחלק הטוב, זה שכולל חברות, בתי קפה וריכולים עברו עליי. גם כשהיינו יוצאות לפאבים לא הייתי עושה שטויות. אחרי הכל, המיטה מחכה לי בבית.

עד אותו יום שישי.
משהו בעיניים שלו גרם לי להתגעגע למשחקים הישנים, היה לו מבט של טורף ואני הייתי הכבשה התמימה. כרטיס אשראי של אמריקן אקספרס, מכופתרת חצי פתוחה שמשאירה מקום לדמיון ושיניים צחורות גרמו לי לשקול את המשחק מחדש.

אז הזמנתי אותו אליי הביתה, נשפתי על האבק מעל קופסת הקונדומים ונתתי לעצמי להינות מהתשוקה הרגעית שתיעלם בבוקר. שתזדיין המיטה, היא במילא לא תוכל להבין מה עובר בליבה של רווקה תל אביבית ששברו לה יותר מידיי פעמים את הלב.

בבוקר למחרת קמתי לכוס קפה בכיור, דלת חצי פתוחה וקופסת פרלמנט שהוא שכח על השולחן בסלון.
התיישבתי מול הטלוויזיה עם תפוח וסיגריה כשלפתע מלאך קטן התיישב לי על הכתף.
"את לא מתביישת בעצמך?", הפנה לעברי אצבע מאשימה. כתשובה החזרתי לו מבט משתהה. "את כבר בת 28 ושבעה חודשים, בגיל הזה אמא שלך כבר התחתנה שוב אחרי שלושה ילדים. המקרה שלך אבוד, יקירתי... עלית על רכבת הרים שהירידה ממנה מתאפשרת רק בגלגול הבא. התחנה הבאה היא לחזור לעשן. ולא, אני לא מתכוון לסיגריות. נכון? נכון שזה מה שתמיד קורה לך? את תמאסי בהרגשה שאת בסך הכל זו שמנוצלת ולא זו שמנצלת, תתגעגעי לחיבוק אוהב שמישהו פעם נתן לך, תחפשי חזה של גבר לישון עליו בלילה ועל הדרך תפתחי נטיות אובדניות. הנטיות האובדניות יחזרו, את תתרחקי מהחברות, אוכל פתאום ייראה לך כמו מצרך לא הכרחי והריגוש יימכר אותך לילה אחר לילה. את תגיעי לגיל 30 בתור אחמשית בבית קפה, בלי בית, בלי תואר, בלי כסף, בלי ילדים, בלי בעל, אפילו בלי חבר! את הופכת להיות כל מה שאמא שלך לא רצתה שתהיי. בגדת בעצמך, יקירתי, וזה גרוע מהכל. עכשיו לכי תבקשי סליחה מהמיטה ותגידי לה שמעכשיו תהיי ילדה טובה".

יום למחרת כבר קניתי לעצמי מיטה חדשה. כזו מעץ כבד ומזרון קשה, כמו שאמא ואבא מסרו בזמן השיפוץ.
הפעם אני מפסיקה עם השטויות.