"People say that you're going the wrong way when it's simply a way of your own"

הרגע הזה שסיימתי בו תיכון, אולי הרגע המאושר בחיי... סוף סוף מגיע החופש שאני כל כך זקוקה לו, סוף סוף בלי לחץ ויש לי ההזדמנות לעשות הכל בקצב שלי, סוף סוף לא צריך לקום ולנסוע כל יום למקום המחורבן הזה. אבל עכשיו אחרי חודשיים וקצת, פתאום הכל מרגיש מוזר. כשאני שומעת מסביבי את כל ילדי בית הספר מתחילים בקניות המטורפות לתחילת השנה, או שמציקים להורים בקניון מול החנות של הקרביץ... ואני, אין לי שום דבר לחזור אליו ב-1.9, אין איזו שגרה אין איזה קו מנחה. אני מתעוררת כל יום ב-10 בבוקר ורע לי. אני מהרהרת לעצמי איפה נעלמתי? אני לא אדם שרובץ במיטה כל היום, אני אדם פעיל, שתמיד עסוק במשהו ועושה משהו, אחת שמתעוררת בשש בבוקר והולכת לישון ב-12. עכשיו אני עוד אחת מבטטות הספה המצויות.

אני מפחדת מהתקופה הזאת, המוח שלי סביר להניח יתנוון עד שצה"ל יחליט לגייס אותי. כשהייתי בתוך שגרה רק התלוננתי כמה שאני רוצה לפרוץ מסגרות ולצאת ממנה לחופשי, וכעת אני מתגעגעת אליה. שלא תטעו אני נהנית מהחופש, זה מה שכל חיי רציתי, אך עם החופש נעלמת השגרה, ומתחיל לו חוסר מעש ומחסור בעיסוק. 

אחרי קצת יותר משנה שלא ביקרתי, לא כתבתי, ולא חשבתי הרבה על הבלוג... פתאום סתם ככה נזכרתי שפעם הייתי כותבת פה- על מחשבות, רגשות, רגעים. החלטתי לחזור, כן כן אחרי שנה. זה הרבה זמן. זו הייתה שנה מוזרה, כמו גם האחרונה שלי בתיכון. אני מרגישה שהשתנתי המון, אולי אפילו יותר מדי. שנה של אהבה חדשה שנמשכת כבר 10 חודשים (הלוואי שלא תגמר לעולם!), שנה של עליות וירידות, שנה של התרחקות והתקרבות והרבה התנסות. למדתי המון על עצמי, והבנתי שאני פשוט צריכה לקבל את עצמי כמו שאני, ורק ככה הסביבה שלי תרגיש בנוח על ידי. 

עכשיו מה שנותר לי זה למחוק את ה-1.9 מהראש, ולחכות לגיוס המיוחל שאמור להגיע אליי רק בפברואר. כרגע אני מחייכת לעולם והוא מחייך אליי חזרה מקווה שזה לא יגמר !